מידי שנה, אי שם בסביבות ירח אוגוסט וליד תוצאות הסיבוב הראשון בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, מתעוררים כמה מחרחרי מדון מטעם עצמם ומטלטלים ממרבצה שוב את השאלה שגורלה נחרץ כבר לפני שנים. האם נכון שהסרט הזוכה בפרס ה"אופיר" יהיה גם הסרט שישלח כנציג הישראלי לאוסקר האמריקאי כמתחרה בקטגורית הסרט בשפה הזרה או כפי שהוא מכונה במקומותינו בתרגום חופשי – קטגורית הסרט הזר. והנה ראו זה פלא, השנה זה קורה שוב כאשר גם העיתונות המחשיבה עצמה חושבת מתגייסת להתקוטטות כנציגה של צד אחד בויכוח.
במסגרת דיווח על תוצאות המאבק על ה"חמישיות" – המתמודדים בשלב השני והסופי על פרסי האופיר מוסיף כתב "הארץ" איתי שטרן את פלח האינפורמציה שהוא לגמרי מכוון מטרה : "ביקורת מתמשכת מופנית כלפי האקדמיה הישראלית לקולנוע על כך שהיא אינה מפרידה בין קטגורית הסרט הטוב ביותר לבין הסרט שייצג את ישראל באוסקר האמריקאי. לדעת רבים בתעשיה הדבר פוגע באופן משמעותי בסיכוייה של ישראל בתחרות האוסקר". להלן שני משפטי סיכום דרמטיים לכתבה אינפורמטיבית, שתי עובדות כביכול, שתי הכרזות שאין להם שום קשר עם המציאות (בלשון המעטה), נכתבו ללא בדיקה ובחוסר אחריות מקצועית כואבת. טוב, מה יש לצפות ?
תחילה העובדות : במשך 43 שנים, משנת 1964 ועד 2007 הגיעו ארבעה נציגים של הקולנוע הישראלי למועמדות סופית באוסקר. אני לא סופר את השנים המוקדמות, מימי הקמת המדינה ועד 1964 שנים שהקולנוע הישראלי עדיין לא עמד על רגלים יציבות. הארבעה היו "סאלח שבתי" של קישון (1964), "השוטר אזולאי" של קישון (1971), "אני אוהב אותך רוזה" של משה מזרחי (1972), "הבית ברחוב שלוש" של מזרחי (1973), "מבצע יהונתן" של גולן (1977) ו"מאחורי הסורגים" של אורי ברבש (1984). כמעט בכל השנים האלה נבחר הסרט המייצג את הקולנוע שלנו ע"י וועדה של "מומחים" שניסתה לשער מה יהיה טעמם של הלקטורים האמריקאים הבוררים בקטגוריה של הסרט הזר אך יותר – כמה הוא עולה בקנה אחד עם הצרכים של המדינה. שליח מטעם, מה שנקרא.
מאז 2007 ועד היום, 11 תחרויות אוסקר, נשלחו מטעם הקולנוע הישראלי והיו בין המועמדים הסופיים 4 סרטים: "בופור" של סידר (2007), "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן (2008), "עג'מי" של קופטי ושמיר (2009) ו"הערת שוליים" של סידר (2011). סרטים אלה זכו בפרסי "אופיר" (זולת "בופור" שנבחר במקום השני והחליף את "ביקור התזמורת" שנפסל ע"י האמריקאים בגלל שלא עמד בתנאי תקנון האוסקר) ולכן נשלחו כנציגי התעשיה הישראלית על השגיה המתפתחים. בדיקה סטטיסטית פשוטה תבהיר את העליונות של הבחירות הדמוקרטיות והמקצועיות של האקדמיה הישראלית בכל הנוגע לטיב הסרטים ומידת הצלחתם על פני אמות מידה אחרות.
למרות נתונים מכריעים אלה נערכו מידי פעם, על פי דרישות מאוכזבי תחרות קולניים ושליחיהם בתקשורת, דיונים בהנהלת האקדמיה לקולנוע באשר לנושא הקשר שבין זוכה ה"אופיר" לנציג באוסקר. מסקנת רובם ככולם היתה – להשאיר את הקשר על מכונו. התחרות היא קודם כל מפעל ישראלי שחוגג את תוצרי הקולנוע הישראלי. הנציג הישראלי לאוסקר הוא הסרט שנבחר כטוב ביותר לאותה שנה, גולת הכותרת של ההישגים המקצועיים ופניה של האקדמיה הישראלית לקולנוע, על פי בחירתם של חברי האקדמיה. רק שנבין – האקדמיה הישראלית לקולנוע היא לא גברת בבגד ים, מעיל פרווה ועקבים (או אדון עב שרירים המנפח את יכולותיו בבגד ים מינימאלי ובגוף משוח שמן). אלה הם 1200 איש שעובדים בקולנוע, חיים מקולנוע ונושמים קולנוע. כל אחד ונקודת המבט המקצועית שלו. זהו הסיכום של כל הטעמים, האינטרסים, הידע המקצועי, היכולות האמנותיות והכלכליות של מה שנעשה בתחום הקולנוע והטלוויזיה בישראל. אין בחירה אובייקטיבית מהבחירה שלהם ואין חוכמת המונים בתחום טובה מחוכמתם.
על פי האקדמיה, הסרט הזוכה ב"אופיר" הוא שיא הטעם, היכולת והמראה הישראלי, גם המקצועי לאותה שנה. ואת זה מחפשים גם המארגנים של האוסקר, שם רחוק באמריקה. האם אנחנו כאן, מהצד השני של הגלובוס יודעים מה הטעם האמריקאי של אותה שנה ? האם אנחנו יכולים לכוון לתחושות אמורפיות, מעורפלות, משתנות ובלתי ידועות אלה ממקום מושבנו בפתח תקווה או באשדוד, בתל אביב או בחיפה, בטבריה או בירושלים ? איך נידע מה הם מחפשים ואנחנו לא הם ולא שם ? כדור בדולח או מקפצת כוח ?
אני יודע שיש ביננו כמה יחידי סגולה, יודעי סוד שעיסוקם הוא ניבוי הסיכויים בכל מקום שיש בו תחרות של קולנוע, גם בהוליווד הרחוקה. הם יודעים כי הם יודעים ולכן הם דורשים את השינוי הזה ומקווים להיות לכן אשר על המדוכה. הוסיפו לזה את הכוונה לאגור עוד כוחות פוליטיים בוועדה שאמורה להחליט על זהותו של הנציג לנסיעה ללוס אנג'לס והרי לכם סיבה לבלבל את המוח, פעם אחרי פעם (כדברי ברהנו טגניה), בדרישה הפופוליסטית להפרדת רשויות .
אחת הסיבות שהביאו להקמתה של האקדמיה היתה בדיוק הצורך לחסל את שיטת הוועדות המסדרות אותה מבקשת להחיות עכשיו אסופת הנרגנים הקולנית. את ההחלטה את מי לשלוח קבעה פעם וועדה ממונה מטעם מרכז הסרט הישראלי שהיה מחלקה בתוך חטיבת התעשיות הקלות במשרד התמ"ת. רוצה לאמר – וועדה ממשלתית שבחרה על פי קריטריונים ורצונות פוליטיים. היום הועברו הסמכויות על הקולנוע למשרד התרבות ותארו לעצמכם מה היה קורה אם שרת התרבות, ה"מיודדת" כל כך עם הקולנוע ובמיוחד עם האקדמיה לקולנוע היתה צריכה לבחור את הסרט שנשלח… בייחוד אחרי "הצלחותיה" בשינוי הקריטריונים בחוק הקולנוע. "אפילו שני שרים שיבואו אחרי לא יוכלו לתקן את מה שעשיתי" הרי הודתה בעצמה.
נכון שבארבע-חמש השנים האחרונות חלה נסיגה מסויימת בפופולאריות ואולי גם ברמה של הקולנוע הישראלי, לפחות ככל שזה מתבטא בהשתתפות בפסטיבלים גדולים ובהופעה בחמישיות באוסקר. גם ביכולות של הסרטים המתחרים ב"אופיר". הסיבות לכך חייבות בדיקה מעמיקה וכנראה גם מאמר נפרד. להוציא את "פוקסטרוט" שעבר מסע אלונקות מטעם כל תמיכה ממשלתית שהיא, למרות הישגו הנפלא בוונציה ("אריה הכסף" ופרס חבר השופטים) לא היה סרט בולט ממש שעולם הקולנוע הרים על כפים. אבל זאת אינה סיבה לאבד תקווה ולחכות שיבוא. זה קרה באירוביזיון אחרי כל כך הרבה שנים. זה יקרה גם כאן. ובשיטה הנוכחית.
ולכן, כדי לסכם ולסגור מעגל, עד ההטרדה הבאה שתגיע כנראה כשמאוכזב בעל קשרי הפצה יראה את דלת המטוס להוליווד נסגרת אחרי מישהו אחר – "ביקורת מתמשכת", אבל רק מטעמם של בעלי עיניין מסויימים שמחזיקים כדי לא לאבד ו"רבים בתעשיה" זאת הערכה שגויה לבדיקה שמעולם לא נערכה ושאין לה שום בסיס. והאם "הדבר פוגע באופן משמעותי בסיכוייה של ישראל בתחרות האוסקר" ? שטויות של מי שפשוט אין לו שום מושג בתחום.