להלן כתבתו של שלומי אלדר שפורסמה היום ב"אל מוניטור", אחד מאמצעי התקשורת החשובים על המזרח התיכון שכתב על הפריצה של הקולנוע הישראלי דובר הערבית כפי שבאה לידיי ביטוי בפרסים שאסף ב"אופיר" ובפסטיבל חיפה. הכתבה פורסמה בעקבות שיחה ארוכה שניהלנו על החשיבות של המהלך הקולנועי-חברתי-תרבותי הזה על כל המרכיבים האוחזים בשוליו.
How Arab women are reshaping Israel's film industry
The rift between the Jewish and Arab communities in Israel has deepened recently, with Prime Minister Benjamin Netanyahu warning his constituents on the last day of the elections in March 2015 that Arabs were "voting in droves," thus making more than a million Arabs feel like second-class citizens. But despite this deepening rift, three films have taken the Israeli film world by storm, providing a fascinating glimpse into Arab society in the Jewish state.
The first film to win big was “Sand Storm” by Elite Zexer that won six Ophir Awards (Israel’s equivalent to the Oscars), including one for best film. Then came “Personal Affairs” by director Maha Haj that took the top prize at the 2016 Haifa Film Festival, followed by "In Between" from director Maysaloun Hamoud, which has also received various prizes, including best debut feature film at the Haifa Film Festival. These three films deal with the cultural, social, religious and traditional world of the Arab community in Israel, as well as with the identity crisis and intergenerational changes it is undergoing. This wave of Arab cinema is particularly fascinating given the fact that its creators are women — directors and actresses — and their scripts deal with the lives of Arab women in Israel’s Arab and Jewish communities. In many respects, the wave of films by Arab creators shatters stereotypes not only through the narratives it tells but also through its Arab directors and actresses who hail from traditional homes and a traditional society, displaying courage in making liberated, free-spirited, promiscuous films.
One of Israel’s top film critics, Gidi Orsher, told Al-Monitor that these films are a reaction to changes sweeping Arab society, whose residents are experiencing an identity crisis due to being a minority among a Jewish majority. Yet, he said that these films are also a reaction to Palestinian male cinema that has dealt in the past mostly with the Israeli occupation.
“The statement of the Arab female filmmakers now is to say, 'Yes, we have a position of our own on politico-diplomatic issues, but let’s see what’s happening to us as human beings too,'” Orsher said. He predicts that these films will have an impact on Israeli cinema in the future. “It can’t stop now, it will keep going. It’s reminiscent of the development of the Israeli film scene in its early days,” he added. “Until the 1960s, Israeli films were national, Zionist, but in the 1970s people started talking about the individual in society.”
Hamoud’s film “In Between” tells the story of three Arab women living in Tel Aviv. On the one hand, traditional Arab society supervises their comings and goings, and on the other, the liberated and permissive society of Tel Aviv regards them as second-class citizens. The main characters are played by three Palestinian actresses — Mouna Hawa, Sana Jammelieh and Shaden Kanboura. In explaining their decision to award the film a prize at the Haifa Film Festival, the jury described it as “a powerful creation about women fighting to shape their fate by coping with challenges, through friendship, courage, victory, and by breaking free of shackles, and the price they pay.”
“This generation are my age, people who grew up during the October 2000 events [Arab riots in Israel] and then through the Arab Spring,” Hamoud told Al-Monitor. “There’s no doubt that the influence of these events shaped a different awareness than the one that shaped previous generations. From the grandfather who lowered his eyes and stared at the ground, to the half-frightened, half-curious gaze of our parents, compared to my generation that looks reality in the eye. This is a new generation that is also very active. The elements that shaped that awareness are now coming to the fore.”
Hamoud’s story is indeed the tale of the third generation of Arab Israelis, born in Israel and living between Jewish society and a changing Arab one, with its unique cultural-moral-religious character. She was born in Hungary to a family from the Galilee Arab village of Deir Hanna. Her father studied medicine there. She grew up in the southern city of Beersheba, where her father specialized in surgery at the Soroka Medical Center. Hamoud then went on to study political science and Middle Eastern Studies at the Hebrew University in Jerusalem, and worked as a teacher until she experienced a traumatic event.
“I went to the hospital with an intestinal inflammation and underwent surgery that ran into complications,” she said. “I was clinically dead and woke up two days later. The surgeon who stood in front of me when I woke up said something I will never forget: 'Remember, one doesn’t simply come back from the dead to this world. There’s someone who loves you, but do something with this, because things like this don’t just happen.'"
When she got out of the hospital she applied to study at the Sam Spiegel Film and Television School in Jerusalem, and this week was awarded the prize for best debut feature for her first film.
“Cinema reflects reality more than anything else, and in the best way,” Orsher said. “One can examine trends and fashions according to films made during various periods. When one sees Arab films bursting onto the screen one can learn a lot about the process that Arab society in Israel is undergoing. This is courageous cinema that also reflects the courage of the actresses playing these roles.”
Hamoud agrees with Orsher and said that it is very hard for Palestinian society to differentiate between a role and an actor. She described the casting for her film as an arduous journey — “a film within a film.” She said that finding actresses to play lesbians or for the role of Muna — who does whatever she feels like and doesn’t give a damn — “was not easy at all.”
One has to wonder, of course, whether these films will succeed in bringing Jews and Arabs closer. Hamoud believes that one film or even several will not create a sea change on their own, “but this perhaps moves Israeli cinema a few steps forward toward getting to know the Arab society in Israel, which it usually sees according to stereotypes that fit the Jewish narrative.”
ובגרסה העברית :
היוצרות הערביות כובשות את הקולנוע הישראלי
דווקא בתקופה בה העמיק השבר בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל, כשראש הממשלה מזהיר את מצביעיו מפני המצביעים הערבים ה"נוהרים לקלפיות" ויותר ממיליון אזרחים ערבים חשים כאזרחים סוג ב', כובשים כעת את מסכי הקולנוע בישראל שלושה סרטים הפותחים צוהר מרתק לתוככי החברה הערבית [אוקטובר 2016].
זה החל בסרטה של עילית זקצר "סופת חול" שזכה בשישה פרסי אופיר (המקביל הישראלי לאוסקר) כולל פרס הסרט הטוב ביותר; נמשך ב"עניינים אישיים" של הבימאית מהא חאג', שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה; וכלל כמובן גם את סרטה של מייסלון חמוד "לא פה ולא שם", שזכה בפרסים בתחרויות שונות, לרבות פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל חיפה.
שלושת הסרטים הללו עוסקים בעולם התרבותי, החברתי, הדתי והמסורתי של המגזר הערבי בישראל, כמו גם במשבר הזהות והשינויים הדוריים העוברים עליו. גל הקולנוע הערבי הזה מרתק במיוחד נוכח העובדה כי יוצריו הן נשים – בימאיות ושחקניות, וכי תסריטי הסרטים עוסקים בחייהן של נשים ערביות בחברות הערבית והיהודית בישראל. מהרבה בחינות, גל סרטי היוצרות הערביות שובר סטריאוטיפים לא רק דרך הסיפור העלילתי, אלא גם באמצעות הבימאיות והשחקניות הערביות; אלו באות מבתים מסורתיים ומחברה מסורתית, ומגלות אומץ לב בעשייה קולנועית משוחררת, חופשית ומתירנית.
מבקר הקולנוע גידי אורשר אומר לאל-מוניטור כי הסרטים הללו הם סוג של תגובה לתהליכים שעוברת החברה הערבית, החווה קשיי זהות כמיעוט ברוב יהודי, אבל גם תגובה לקולנוע פלסטיני גברי שעסק בעבר בעיקר בכיבוש.
"האמירה של הקולנועניות הערביות עכשיו היא לומר נכון, יש לנו את העמדה שלנו מבחינה מדינית, אבל בואו נראה מה קורה לנו גם כבני אדם", אומר אורשר, ומנבא כי הסרטים הללו ישפיעו על הקולנוע הישראלי העתידי. "לא ייתכן שלא יהיה לזה המשך, זה מזכיר את התפתחות הקולנוע הישראלי בראשית ימיו", הוא אומר. "עד שנות ה-60 הקולנוע הישראלי היה לאומי וציוני, אבל בשנות ה-70 התחילו לדבר על הפרט בחברה".
סרטה של חמוד "לא פה ולא שם" מציג את סיפורן של שלוש נשים ערביות הגרות בתל אביב. מצד אחד החברה הערבית השמרנית מפקחת על צעדיהן, ומצד שני החברה המשוחררת והמתירנית של תל אביב רואה בהן אזרחיות סוג ב'. את התפקידים הראשיים מגלמות שלוש שחקניות פלסטיניות: מונא חוה, שאדן קנבורה וסאנא ג'ממאליה. בנימוקי הפרס בפסטיבל חיפה כתבו השופטים: "זו יצירה עוצמתית על נשים שלוחמות לעצב את גורלן בידיהן באמצעות התמודדות, חברות, אומץ, ניצחון והשתחררות מכבלים, והמחירים שבצדם".
"הדור הזה אלה בני גילי שהתבגרו באוקטובר 2000 והמשיכו באביב הערבי", אומרת הבימאית חמוד בראיון לאל-מוניטור. "אין ספק שההשפעות של האירועים הללו עיצבו תודעה אחרת מהתודעה שעיצבה את אבותינו. מהמבט של הסבא שהיה מוטה אל תוך האדמה, למבט של ההורים שלנו שהיה חצי מסתכל חצי מפחד, לעומת הדור שלי המסתכל למציאות אל תוך העיניים. זהו ניו ג'נריישן שהוא גם אקטיבי מאוד. הגורמים שעיצבו את התודעה הזאת יוצאים עכשיו החוצה".
סיפורה של מייסלון חמוד הוא אכן סיפורו של הדור השלישי של ערבים ישראלים, אשר נולדו בישראל וחיים בין החברה הערבית המשתנה לבין החברה היהודית והשוני התרבותי-מוסרי-דתי המאפיין אותה.
היא נולדה בהונגריה למשפחה מהכפר דיר חנא שבגליל, כשאביה מוחמד למד שם רפואה. בהמשך גדלה בבאר שבע, בעוד אביה מתמחה כמנתח כירורגי בבית החולים "סורוקה" בעיר. בבגרותה למדה באוניברסיטה העברית מדע המדינה ומזרחנות ועבדה כמורה, עד לאירוע טראומטי שעברה. "הגעתי לבית החולים עם דלקת במעיים ועברתי ניתוח שהסתבך", היא מספרת. "הייתי במוות קליני והתעוררתי אחרי יומיים. המנתח, שעמד מולי כשהתעוררתי, אמר לי דברים שלא אשכח. 'תזכרי שלא חוזרים סתם כך לעולם הזה', הוא אמר לי, 'יש מישהו שאוהב אותך. אבל תעשי עם זה משהו כי לא חוזרים כך סתם'".
כשהשתחררה מבית החולים היא נרשמה ללימודי קולנוע בבית הספר "סם שפיגל", והשבוע זכתה כאמור בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר על סרטה הראשון.
"קולנוע משקף מציאות יותר מכל דבר אחר ובדרך הטובה ביותר", אומר אורשר, "אפשר לבדוק הלכי רוח ואופנות על פי סרטים שנעשו בתקופות שונות. כשרואים את ההתפרצות של קולנוע הנשים הערביות אפשר ללמוד ממנו הרבה על התהליכים שעוברת החברה הערבית בישראל. זה קולנוע אמיץ שמעיד גם על האומץ של השחקניות לשחק תפקידים כאלה".
חמוד מסכימה עם אורשר ואומרת כי בחברה הפלסטינית קשה מאוד להפריד בין הדמות לבין השחקן. את הליהוק לסרטה היא מתארת כמסע מפרך, "סרט בתוך סרט". לדבריה, למצוא שחקניות שתגלמנה לסביות או למצוא את מונא – דמות שעושה כל מה שבראש שלה בלי חשבון – "לא היה פשוט כלל וכלל".
כמובן שנשאלת השאלה האם הסרטים הללו יצליחו לקרב בין יהודים לערבים. חמוד סבורה כי סרט אחד או גל סרטים אחד לא יעשו שינוי לבדם, "אבל זה אולי מצעיד את הקולנוע הישראלי כמה פסיעות (קדימה) להכרת החברה הערבית החיה בישראל, שאותה היה נהוג להראות רק על פי סטריאוטיפים שהתאימו לנרטיב היהודי".