ה"גראנד דאם" מתה

באופן מאוד נפתל, רונית אלקבץ היא קרובת משפחה שלי. מעולם לא דיברנו על זה, בעיקר משום שמעולם לא נפגשנו ומעולם לא החלפנו מילה. אבל הידיעה שהלמה בי אתמול בבוקר, עם השכמה, היתה כמו פגיעה אישית. בעיקר משום שמותה גודע ענף מלבלב על גזעו של הקולנוע הישראלי היום ואולי על התרבות הגוועת שלנו בכלל בארץ קשה זאת, ומשאיר אחריו צלקת קרועה ומדממת.

הרבה מילים של פרידה נאמרו במהלך אתמול ויאמרו גם הלאה. אז כמה שעות בין אשכבה והטמנה, הנה טקסט שכתבתי עליה בדיוק לפני חמש שנים, אפריל 2011, ברווח שבין "שבעה" ל"גט" שעוד לא נעשה.

"המלכה רונית הראשונה

אלה, ללא ספק השנים של רונית אלקבץ בקולנוע. האשה האקסטרווגנטית הזאת, שונה כל כך מפני הדור שלידה, מושכת ומפתה אך גם מעוררת תמיהה ומרחיקה, כבשה באיטיות אך בבטחה את פסגת העשיה בארץ, מבססת את מעמדה כגברת הראשונה, לפחות בנוף המתחלף של ההצלחה. ושלא יקל הדבר בעיניכם – היא האשה הראשונה שעושה את זה בגדול. עד עכשיו יכולנו לספור עשורי קולנוע אצלנו רק בזכר.

אין כמו הרגעים הארוכים אותם עשתה על בימת פסטיבל הסרטים בחיפה בשנה שעברה, מתעקשת לסיים את הטקסט הארוך שחיברה אל מול קהל חסר סבלנות, לתאר את הנחישות של אלקבץ גם בעולם הקולנוע שלנו. אז קיבלה אות הוקרה מטעם הפסטיבל והחליטה שזה הרגע שלה – הזמן להטיח בפני העולם את ה"אני מאמין" שלה בכל נושא שזז במציאות המקומית. היא והקולנוע, היא והפוליטיקה, היא והמצב המדיני, היא והחיים. ויש לה, לאלקבץ מה לאמר והיא, כמו אטומה לגעש שקרה מסביבה המשיכה בדרכה, לא נתנה לאיש לעצור אותה.

כזאת גם דרכה בקולנוע שלנו. עוף מוזר שהתחיל את מעופו לעבר האקסנטרי, הייחודי, השונה, האחר ובאופן הכי מופגן שאפשר, שחזר ממנו בטיסה והוא מלך השמיים. אלקבץ לא נתנה לאיש ולדבר לעמוד לה בדרך ודרסה ברגל גאה את כל הטאבו'ס של חברה קרתנית, שמרנית, מתכנסת כמו שלנו, כמו של הקולנוע שלנו. מתחילת הקריירה שלה היא שיחקה את ה"גראנד דאם", את האשה הפטלית של חוצותנו, ובבחירות נכונות – שלא תמיד היו ברורות, אך דחפו את הקריירה שלה למרכז מהשוליים, היא כבשה את הבכורה.

אלקבץ היא שילוב מהפנט של קצוות. של יכולות, של התרשמויות, של כיווץ אנרגיות ושחרורן. יש בה כוח נצור שגם כאשר אינו מתפרץ, הוא נמצא שם, מחכה לרגעים שלו. אין הרבה שחקניות , בארץ ובעולם, שנתברכו במידה כזאת של נוכחות. זאת מתנת אל  ואלקבץ, בנסיון הולך ונצבר, מתוך שורה של רגעים קשים ולעיתים גם לא נעימים, יודעת לכוון אותו, לנתב אותו לדרכה.

הופעתה בקולנוע שלנו, לפני קצת למעלה מעשרים שנה בסרטו של דני ווקסמן "המיועד" כבר הפגיזה אותנו באותה דמות אניגמטית, מסתורית, כמעט מאגית. הגברת בשחור, הכהה מן התאוות. ב"שחור", כמעט חמש שנים אח"כ היא נגעה בטירוף, פן נוסף שכאילו דבק באישיותה. "חתונה מאוחרת", בתחילת העשור השני של הקריירה שלה הזניק אותה למודעות. הסרט היה ללהיט, להצלחה מסחררת שהתניעה את השנים הטובות של הקולנוע שלנו, עשה את ליאור אשכנזי לכוכב של שנות האלפיים ואת דובר קוזשווילי להבטחה שעדיין לא הגשימה את עצמה – ואת אלקבץ  לשחקנית האולטימטיבית שיכולה לעשות הכל. עם ובלי בגדים, אבל בעיקר בלי שום חשבון לאף אחד, חוץ מלקריירה שלה עצמה.

ההופעה המוחצנת, התלבושות המינימליסטיות והמיוחדות והתסרוקות המוזרות הגבירו את הדואליות שאפפה אותה. מוזרה הבחורה, מוזרה אבל מוכשרת. התפקיד ב"אור" פוצץ עליה את הסימפטיה. תפקיד של אשה מורכבת, דואבת, בדרך אל האבדון, שאינה יכולה להתנתק מגחמותיה, מההרגלים שלה, מאורח חייה.

נסיון בימוי ראשון שלה ב "ולקחת לך אשה", בשיתוף אחיה שלומי לא עשה לה טוב. אלקבץ חייבת במאי שיגביל את האנרגיות שלה. שישים לה מחסומים. והיא עצמה לא ידעה לעשות את זה בנסיון ראשון שלה. אבל היא לומדת מהר מאוד והסרט השני, "שבעה" המאופק יותר, השקול יותר, הבנוי נכון והמחולק בין כל הארסנל של שחקני הקולנוע שלנו, כבר היה אופרה אחרת. בין לבין היה הקונצרט שלה עם ששון גבאי, פרטנר ושחקן נפלא ב "ביקור התזמורת" ואלקבץ כבר יכולה היתה לספר לחבר'ה, מעל בימת פרס האופיר, שמי שמחפש קומיקאיות יכול לפנות גם אליה.

לוחות המודעות בשבועות האחרונים רק מוכיחים שאין קולנוע ישראלי היום בלי החותמת של אלקבץ. "כלת הים", "ציון ואחיו", "מבול" ועוד שני סרטים צרפתיים הם רק קציהו של הקרחון בקרייה של השחקנית הכי מועסקת היום בקולנוע הישראלי. השונות שלה מתרככת לאחרונה, גם הדווקאות. עובדה – בחירת הסרטים והתפקידים הנכונה שלה, עובדה – ההצלחה שאיתה אי אפשר להתווכח.

אבל אצל אלקבץ הרי אי אפשר לדעת, האנרגיות עצורות ובאיזה שהוא מקום זה הרי יתפרץ. סטטיסטיקות בחיים, באמנות, כמו בכדורסל, מוכיחות את עצמן. אבל הבגרות והנסיון של אלקבץ ודאי יתעלו גם אותו להישג נוסף. מחכים."

ואז בא "גט", הבשל בטרילוגיה ועליו כתבתי, בין השאר :

"גט" , או בשמו המלא "משפטה של ויויאן אמסלם", סרטם של האחים רונית ושלומי אלקבץ הוא להיט וודאי. עכשיו, בשלישי שבטרילוגיה המשותפת שלהם, הם מגיעים אל המסך משופשפים, מוכנים, נכונים וביעילות ועוצמה של קטר דוהר ומכונה משומנת. המטרה המוצהרת היא הממסד הדתי ובעיקר בתי הדין הרבניים והליכיו האנכרוניסטיים, האכזריים הכופים הלכה מיגדרית שאינה מתאימה לחוקים מודרניים הנהוגים בעולם המערבי.

נדמה לי שמאז הסצנה המפורסמת של הגט ב"שבלול" לא נראה על המסך בארץ עולם ההלכה הכפוי שלנו, השולט בתחנות החשובות של חיינו ונוגש בהם באופן כל כך בוטה, מדוייק ונוקב."

רוצה לשתף ?