ידיעה בעיתון הכריזה כי רשת חדשה של בתי קולנוע מתכוונת להחזיר עטרה ליושנה ולפתוח שורה של בתי קולנוע ממש במרכזי הערים, בתוך האוכלוסיה שצורכת קולנוע ומגיע לה שרות ממש ליד הבית. בלי להכנס למכונית, לנסוע מחוץ לעיר, בלי להתקל בהמולות הגועשות של מרכזי קניות וקניונים שאין בהם ולו טיפה של אוירה תרבותית-קולנועית.
קולנוע מוגרבי, תל אביב (אורגד ורדימון)
לפני שלוש שנים פרסמתי קריאה לחזרה לקולנוע השכונתי וניסיתי להתחיל קמפיין בנושא. מה יש ? ניו יורק, לונדון, פריס ושאר ערים גדולות מציעות עדיין, למרות האופנות שנכפות עלינו ע"י בעלי הון ומקרקעין את הבילוי האינטימי הזה שנקרא קולנוע, קרוב וליד הבית. מקום שבו אפשר לרדת בנעלי בית ולהנות מסרט בלי ההמולה של ינוקות דוהרים בין בית אוכל אחד למתחם אדירים של חנות אופנה, בלי להתקל בדוכנים למכירת טלפונים, תכשיטים, גלידות והשד יודע מה עוד. להלן חלק ממה שנכתב אז, לאחר ביקור בגהינום צרכני שכזה.
"השבוע שמתי נפשי בכפי והלכתי, לצורך עבודה לראות סרט באחד הקניונים האוגדים עשרות אולמות לצריכה מסחרית של קולנוע. בעודי מתכווץ בכיסא, בזמן הפרסומות שלא נגמרות, עלה בי זכרון ישן, לא המון זמן רק כמה עשרים-שלושים שנה של הקולנוע השכונתי, אי שם בתל אביב היפה, המתרחקת. קולנוע מוגרבי וסטודיו בפינת אלנבי-בן יהודה שהיום הם חניון, קולנוע "ארמון דוד" בדיזנגוף ארלוזורוב שכבר המון שנים הוא החנות של פראג', של קולנוע "בן יהודה", ו"פריז" ליד הים עם הזכרונות של הצגות חצות מהבילות כיף של נעורים וסקרנות לסרטים מעולים שבאים מכל העולם. את "אסתר" בכיכר דיזנגוף שהיום הוא מלון, את "תכלת" בקצה הצפוני של העיר, את "פאר" ליד הירקון. את קולנוע "תל אביב" הענק המפואר שנהרס, את "צפון" רחב הידיים והמסך, את קולנוע "גורדון", ו"אלנבי". "אוריון" ו"אופיר" של האזורים הוותיקים יותר של העיר. איזה שמות, כל אחד והאופי שלו. כל אחד והסרטים שלו, הקהל שלו והשכונה שלו.
תל אביב של בתי הקולנוע היתה פסיפס של איכות עולמית שבאה לבקר. מפנקת אותה ואותנו במראות שלא הכרנו, בניחוחות שלא ידענו. כאן למדנו כמה פריס יפה, וכמה תוססת ומסוכנת ניו יורק. טעמנו מהאקסוטיקה של הודו ויפן והצינה האינטלקטואלית של הקולנוע השוודי. צחקנו עם הקומדיות האנגליות ובכינו עם המלודרמות האיטלקיות. שמענו לראשונה מה זה יוגוסלביה בסרטים של מקבייב וטסנו לחלל במחשבה תחילה עם האודיסאה של קובריק.
והקולנוע האמריקאי על כל הז'אנרים והחלומות שלו הציץ מכל פינה. מכל שכונה, משוחח עם עצמו ממרחק של רחובות אחדים. תל אביב היתה סינמטק אחד ענקי שבו ניתן היה לתייר בעולם בלי לעלות על מטוס, בלי לעבור בדיוטי. מקום בו למדנו גאוגרפיה, ותרבות, ופילוסופיה, ואמנות וסתם פרק כזה או אחר ברומנטיקה.
לראות סרט היתה החלטה של רגע. להגיע לקולנוע היה עיניין של רבע שעה הליכה. מקסימום. כף ידה של תל אביב חפנה גודש של קולנוע, של אפשרויות.
אבל כל זה נמס בשמש היוקדת של החמדנות. הדור הראשון, אולי גם השני של בעלי בתי הקולנוע הללו הלך לעולמו, יצא לגמלאות והממשיכים סופרים רק מזומני דלא ניידי. בטוח שמלון מכניס יותר מבית קולנוע. בטוח שחניון מושך יותר מצלצלים מבית קולנוע. בודאי שחנות של מותג אופנה סופגת רווחים נאים יותר מבית קולנוע. ולכן המוסדות הללו – בתי כנסת של חולין, הלכו ונעלמו ומשאירים את העיר הזאת קרחת.
שלא יגידו לי שזה לא רווחי. אני באמת לא מכיר הרבה בעלי בתי קולנוע, מעטים שעדיין פועלים בעיר הגדולה, הרעבים ללחם. קולנוע "לב" בסנטר – מכניס יפה ומושך לא מעט צופים. גם "רב חן" בכיכר, הסינמטק סואן כמעט כל יום. אז נכון – מימושים נדל"ניים מכניסים יותר, אז מה ?
ואולי זה התפקיד של העיריה להציע ולעודד את חזרת הקולנוע השכונתי לעיר. אם יש כל כך הרבה בתי קפה ופאבים ומסעדות שכונתיות שמושכות עוד ועוד קהל בנעלי בית – גם קולנוע שכונתי שיורדים איליו במכנסיים שלושת רבעים וסנדלים וטריקו יכול לעבוד יפה.
המקרה של תל אביב אופייני לעוד כמה ערים בארץ ומאוד לא אופייני לערים הגדולות בחו"ל. תראו את בתי הקולנוע של ניו יורק, פריז, לנדון הממשיכים לפאר את רחובות המטרופולינים הללו שאנו כה חפצים לחקותם. אם זה טוב שם, למה זה לא טוב גם אצלנו ?
נגמרו הפרסומות וה"בקרובים" ונשארתי עם ההגיגים והזכרונות והתקוות. והתחיל הסרט האנונימי, ונגמר ויצאתי אנונימי לחפש את המכונית שלי בין מאות המכונית במגרש החשוך, ועמדתי בתור ליציאה, אחד מיני מאות ונסעתי, הרבה זמן עד שהגעתי הביתה. לפחות הפעם הגעתי בשלום".