בהמשך לאסופת ההמלצות הראשונה לברירה בסרטים המוצעים בפסטיבל הסרטים הבין לאומי בחיפה ולבד מהמלצה גורפת לאירוע המוסיקאלי שיערך במסגרתו עם האורח המיוחד של הפסטיבל המלחין והמנצח הפולני זביגנייב פרייזנר ("החיים הכפולים של וורניק", טרילוגיית שלשת הצבעים: "כחול", "אדום" "לבן", "עץ החיים") בקונצרט ווקאלי של מיטב יצירותיו לקולנוע, הלן מקבץ נוסף של המלצות למי שמתכונן להגיע לחיפה.
"ההכרזה" – סרטו של הבמאי התורכי מהמוט פזיל ג'ושקון המחזיר אותנו לנסיון ההפיכה ב 1963 בתורכיה כשקבוצת קציני צבא ניסתה להשתלט על השלטון האזרחי, להציל את הרפובליקה מאנרכיה פוליטית ולהטיל משטר חרום צבאי. עיקר האירועים התרחשו באנקרה הבירה, אולם הסרט הסאטירי מביא תמונת של קבוצה אחרת של קצינים שאמורה להשתלט על תחנת הרדיו העיקרית של תורכיה באיסטנבול כדי לשדר משם את ההודעה על ההפיכה ושינוי המשטר. הנוקשות, המזל המתעתע, הנאיביות והעילגות של קבוצת הקצינים מעמידים בספק את ביצוע המשימה. ג'ושקון מביט על האירועים באופן קריקטורי ואולי גם חומל, מציג את קציני הצבא כקבוצה של לא יוצלחים ושלומיאלים ושרטוט דמויות זה אל מול המשימה החשובה, אולי גם הגורלית הופכים את הסרט לתמונה עצובה-משעשעת , בודאי לא מחמיאה על הצבא התורכי, ואולי מסבירה גם את כשלון ההפיכה שנערכה לאחרונה נגד ארדואן. לרגעים מזכירה האוירה את הניחוח שעלה מ"ביקור התזמורת" הישראלי. לאחר כמה דקות של איפוס כוונות – יופי של סרט. 8 + בסולם אורשר.
"המטען" – אוגניין גלאבוניץ' הסרבי מביא לנו סיפור אחד מיני רבים, מקרה פרטי אחד שמציע זוית נוספת למוראות המלחמה שלאחר התמוטטות המשטר המרכזי ביוגוסלביה, זוית אישית שלמרות אי מעורבותה במלחמה עצמה חושפת פן נוסף לטראומה הנוראה של מלחמת אחים. זהו הסיפור של ולאדה שפוטר מעבודתו ומחפש דרך לפרנס את משפחתו בין עבודות שנשכר לנהוג במשאית ולהוליכה מסרייבו לבלגרד. הוא אינו יודע מה המטען של המשאית, הוא גם אינו מעוניין לברר את מהותו והמסע הקיומי שלו בסרביה המופגזת ע"י מטוסי נאט"ו בכוונה למוטט את משטר האימים של מילושוביץ' הוא מסע בשאול אנושית. גלאבוביץ' מפגיש אותנו גם עם הדמויות השונות שולאדה פוגש בדרך שאולי נשארות בשוליים אבל חודרות למודעות שלנו בעזרת העריכה והסיפורת המשכנעת של הסרט. בסופו יצטרך ולאדה, שלומד על מהות המטען, להתמודד עם מצפונו ועם משפחתו וסביבתו. באמצעים קולנועיים מינמאלים כמעט ובצניעות מרתקת מצליח גלאבוניץ' בסרט ביכורים שלו להנציח את רוח הימים הנוראים של סוף האלפיון הקודם ואת כוחו של האדם ורוחו להתגבר גם על רגעים קשים אלה מתוך צורך של קיום. לאון לוצ'ב, פנים שלא תשכחו, בתפקיד נפלא הנושא את הסרט כולו על כתפיו. 9 בסולם אורשר.
"בעירה" – לי צ'אנג דונג מביא את הטעם של הקולנוע הקוריאני בסרט ענוג ברובו שסופו נמהר העוקב אחרי סאגת האהבה של צעיר קוריאני, סופר בפוטנציה לצעירה חמודה שלומדת פנטומימה. הם נולדו באותו כפר בשולי סיאול, היא טוענת שהוא לעג לה בילדותם וקרא לה מכוערת אבל הציל אותה מנפילה לבאר המים ועכשיו בבגרותם ואחרי שנים שלא ראו זה את זאת הם נפגשים בפתחה של חנות בעיר. הצעירה, האמי, מבקשת מהבחור ,יונגצו, שישמור בשבילה על החתול בדירתה, משום שהיא מתכננת נסיעה לאפריקה כדי לבדוק את מקורות המודעות האקסטטית. כשהיא חוזרת משם היא מלווה ע"י בן, גבר בוגר יותר ומצודד, עשיר ובעל אמצעים שהופך לחברה לחיים. יונגצו מלווה את הרומן המתפתח מולו בעיניים כלות, ושוקע בהתאהבות בהאמי יותר ויותר. העלילה מקבלת תפנית של מתח לאחר שבן מגלה ליונגצו על תחביבו לשרוף חממות ולאחר שהאמי נעלמת לפתע. לי צ'אנג דונג בונה את הסיפור שלו באיטיות די פלגמטית אמנם, אבל הסרט מחלחל כך לאיטו גם לעצמות של הצופים. העדינות בטיפול בעלילה, חיותן של הדמויות, הקפיצות החוזרות ונשנות מהעולם הכפרי לעירוני, מסביבה צנועה ופשוטה למעוצבת ומסודרת והטיפול הנכון בקצבו של הסרט הופך אותו לבחירה מוצלחת בפסטיבל. 8 + בסולם אורשר.
"לא איכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" – שם ארוך ומיוחד לסרט ארוך (מידי, 140 דקות) ומיוחד של הבמאי הרומני ראדו ג'ודה ששיאו מצדיק אולי את ההשקעה בזמן ובאורך הרוח הנדרש. האירועים מצריכים הכרות לא קטנה עם ההיסטוריה של רומניה, בעיקר בימי מלחמת העולם השניה, אולם הנושא שמבצבץ ולבסוף גם כובש את הסיפור הוא סיפור הטבח שבצעו הרומנים ביהודי מזרח אירופה בעיקר לאחר כיבוש אודסה ע"י הצבא גרמני והרומני שהצטרף אליו ללחימה בצבא האדום. הסרט עוקב אחרי המאמצים של מריאנה (יואנה יאקוב האנרגטית), במאית תאטרון להעלות מיצג לילי רחב מימדים בכיכר העיר לציון הניצחון הרומני בכיבוש אודסה. התחקיר המעמיק שהיא עושה מביא אותה להחליט להפוך את האירוע הלאומני למופע שכולו נסיון לחשבון נפש על האופי האנטישמי והרצחני של העם הרומני. כמובן שהתגובות בדרך מעורבות – חלקן מנסות לעזור לה להכות על חטא ולהכיר בטבח העם, אבל חלקם ובעיקר הרשויות מתנגדות לטיפול שכזה ודורשות להעלים את חלקם של הרומנים בטבח, להאשים למעשה רק את הגרמנים ואולי בכלל לא להעלות את הנושא. חלק גדול מאורכו של הסרט מוקדש לויכוחים שעורכת מריאנה עם צוות המופע ועם נצגי הרשות, וויכוחים שכולם טיעונים לכאן ולכאן המתבססים על עדויות וציטוטים של חוקרים, פילוסופים וחוקרי השואה. עם כל הכבוד, החלק הזה, הקולנועי פחות די מייגע (בייחוד למי שכבר מכיר את הטיעונים הללו), אולם החלק האחרון של הסרט המוקדש כולו לצילום החזיון עצמו מרשים ואפילו מרגש. 8 + בסולם אורשר.