כל שנה בשלהי האביב ולקראת חמסינים ראשונים של קיץ, כשהצבע בשדות מתחלף מירוק לצהוב והאקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה פורשת את רשימת הסרטים המועמדים בתחרות ה"אופיר" לקראת עונת הקרנות קצרה, מרימים חרולי האיצטגנינים את ראשם ומתחילים לירוק ביקורת. רק עכשיו הם אספו את ניחושיהם באשר לאוסקר האמריקאי ואיפסנו אותם לשנה וכבר הם חוזרים לפמפם את שברי ההבנות שלהם באשר למתרחש באקדמיה המקומית. הטענות חוזרות על עצמן כל פעם כמו טענות קאטו הזקן "ומלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו", אבל בניגוד לרומאי רב הפעלים שידע על מה הוא מדבר, הטענות הללו לא מחזיקות מים, אפילו לא מים מותפלים נטולי מגנזיום.
פלאש באק : האקדמיה הישראלית לקולנוע הוקמה ב 1990 בין השאר כדי לשנות את הנוהל הפגום של הענקת פרס לסרט הישראלי המצטיין, שנשלח גם לתחרות פרס האוסקר האמריקאי כנציג ישראל למסגרת הסרט הזר הטוב ביותר. הבחירה בסרט נעשתה אז, בימים של שלטון צנטרליסטי ע"י וועדה ממונה מטעם מרכז הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשיה שהיה בעל הבית על הקולנוע הישראלי בשנות ה -90 של המאה הקודמת. הפרס עליו החליטה הוועדה נקרא בשנותיו האחרונות "מנורת הכסף". החלטות הוועדה שהיו מן הסתם רוויות ארומה פוליטית ניסו להלחים בלי שנרגיש את הקצוות של הקולנוע הישראלי באותן שנים – קומדיות עממיות שמשכו קהל עם סרטים "אמנותיים" יותר שקידמו אמנם את אמנות הקולנוע אך לא מכרו הרבה כרטיסים.
כך, למשל בחרה הוועדה באפריל 1978 את הסרטים המצטיינים שהופקו בשנה הקודמת, 16 סרטים דרך אגב, והעמידה בראש את "אסקימו לימון" של בועז דוידזון שזכה גם בתואר הבמאי המצטיין ואחריו את "מסע אלונקות" של ג'אד נאמן. במקום השלישי חילקה הוועדה את הפרס לשני סרטים על פי אותו מפתח "מבצע יהונתן" של גולן ו"פנטסיה על נושא רומנטי" של ויטק טראץ' וחנוך לוין שזכה בפרס התסריטאי המצטיין. חברי הוועדה היו יגאל אפרתי, יורם גולן, משה גולן, ד"ר ישעיהו ניר ועודד קוטלר, הרכב ששיקף אכן את האיזון בין אמנות הקולנוע לתעשית הקולנוע אך העניק יתרון לאספקט הכלכלי.
הקמת האקדמיה והעברת נס בחירת הסרט הטוב והנציג הישראלי לאוסקר הפכה את התהליך באחת לדמוקרטי ונכון הרבה יותר, לא בלי כמה חבלי לידה כמו בכל תהליך שהיה אז מהפכני. חייבים לציין כאן את רוחב האופקים של יורם גולן שהיה ראש מרכז הסרט הישראלי במשרד התמ"ת שהסכים להצטרף למהלך ולוותר על בכורת הפרס "שלו" לטובת העברת ה"זכויות" לאקדמיה הצעירה. זאת היתה הגושפנקה הממשלתית למהלך שהפך למסורת ב 28 השנים שעברו מאז.
באחת ניטל הכוח מוועדה מצומצמת שלא היתה נטולת פניות פוליטיות, כלכליות ואינטרסים מאינטרסים שונים והונח בחיקם של הרבה מאות אנשי המקצוע העוסקים במלאכה עצמם שהצביעו על הנבחרים. הצבעה דמוקרטית איש איש והחלטותיו. האקדמיה כדאי לזכור, למרות שמה האליטיסטי והדימוי שהוצמד לה ע"י מלאכי חבלה מתוקשרים המנסים להבאיש את ריחה וטעמה, היא סך הכל של ענף הקולנוע הישראלי, השלם וחלקיו. חברים בה היום 1200 איש בהם מפיקים, במאים, צלמים, עורכים, תסריטאים, אנשי קול, תפאורנים, אנשים טכניים העובדים בענף, כמובן שחקנים, מבקרים ועיתונאים ואנשי ממסד כמו מנהלי פסטיבלים, סינמטקים, קרנות קולנוע, מורים ומרצים, בקיצור הקולנוע הישראלי כולו עם כל המשקל המקצועי והמוסרי שלו.
הכוונה שעמדה בבסיס הקמתה של האקדמיה היתה ליצור פלטפורמה, זירה שבה יפגשו נציגי כל המקצועות לא כדי לקדם את האינטרסים הוועדיים אלא את מעמד הקולנוע הישראלי בכלל, פורום שבו ידחקו לצד הויכוחים והניגודים הענפיים לטובת המטרה המשותפת. וצעד ראשון ומחייב בקידום הקולנוע היה הקמת אורגן שיעצים את יחסי הציבור ואת ויחשוף את תוצרתו ויגביר את מודעות הציבור והקשר שלו עם פירות התעשיה המקומית. התחרות והתקנון שלה נראו כמטרה הבולטת, המהירה והטובה ביותר להשיג מטרה זאת.
את החשיפה והעיניין ניתן להשיג בשתי דרכים שנראות לכאורה מנוגדות. הראשונה היא לשתף בתחרות את כל סלסלת הפירות של הקולנוע המקומי שבשלו באותה שנה, אסופה ההולכת ותופחת מידי שנה ומגיעה בשנים האחרונות להיקפי ענק של 25-32 סרטים (!) כמות ענקית לתעשיה קולנוע הנאבקת על קיומה, תקציביה וסידרי העדיפות שלה כשברור שחלק לא קטן מסרטים אלה לא יראו מסך ובודאי שלא יכסו אפילו חלק קטן מההשקעה בהם. (על הויכוח אם כמות כזאת טובה או הרסנית לקולנוע שלנו, בסדר גודל של יכולות עיכול ושל גודל קהל היעד, בפעם אחרת).
הייתרון – נחשף היקף היצירה המקומית, רב גווניותה, יוצרים צעירים נכנסים למעגל המודעות של הקהל, הסרטים זוכים לחשיפה בקדימונים לקראת שידור ערב חלוקת הפרסים וכמובן, הסרטים הבכירים זוכים לרוח גבית של יחסי ציבור לקראת הצלחה בהפצתם. עולם של פרומושן.
החסרון – רוב הסרטים אנונימיים, השחקנים לא מוכרים והעיניין בתרבות סלבריטאית כשלנו, נמוך יחסית. קשיים מתגלים גם בהצטרפות ערוצי השידור לחשיפתו של הטקס בטלויזיה.
האפשרות השניה היא לשתף בתחרות רק את הסרטים שהוקרנו כבר בפני קהל באופן מסחרי, עברו את מרחץ האדים של טעם הקהל והביקורת, כל סרט והחוויה המאתגרת שלו.
הייתרון – הסרטים מוכרים, היוצרים והשחקנים גם הם, הקהל יכול להיות מעורב איכותית ורגשית והאירוע של ערב חלוקת הפרסים ממלא אמבטיה גועשת ומוכרת של סלבריטאים מה שמקדם מאוד את האפיל של השידור, את המתח ומכאן גם את העיניין וכמובן הרייטינג. שרות נפלא ליחסי הציבור של הקולנוע.
החסרון – מיעוט יחסי של סרטים המשתתפים בתחרות, בודאי בשנה הראשונה וחשש של היוצרים מהתנהלות לא מוכרת ולא חזויה. זהו עולם של חלוקת פרסים מקצועיים שאין מאחוריה בדרך כלל כל יתרון כלכלי.
הויכוח בין שתי האפשרויות עמוק ויסודי והנפגעים העיקריים ממהלך השינוי בין מערכת אחת לשניה הם המפיקים והמשקיעים. משום שבאופציה הראשונה אם זכו באחד הפרסים הם יכולים להשתמש בו כמקדם מכירות ואילו בשניה מדובר ברכוש משומש, יד שניה. זכיה לא תגדיל את ההכנסות, לא באופן משמעותי. הנהלת האקדמיה החליטה, בכל זאת שהשיטה שניה טובה יותר לקולנוע, להגברת העיניין והסקרנות בטקס ולכן הרוויזיה אמורה היתה להכנס לתוקף כבר בשנה הזאת.
אולם סדרה ארוכה מאוד של מפגשים עם כל חלקי ענף הקולנוע הביא לשינוי ההחלטה ולהכנסת החידוש בשלבים – אבולוציה ולא רבולוציה. השנה יכללו כל הסרטים שהופקו במאבק על החמישיות, אולם משם והלאה – יאלצו הסרטים המתמודדים להיחשף לקהל במסגרות מסחריות, חלקן כאלה שהאקדמיה תעמיד לצופים בכל הארץ, כולל פריפריות.
שאלה שניה שעליה מתנפלים אותם מבקרים, והיא עולה ביתר שאת השנה עם החלטתו של אבי נשר שלא להעמיד את סרטו החדש לתחרות, אליה הצטרף גם יצחק צפל ישורון וסרט שעבר כבר את מבחן הקהל, היא מי יבחר את הסרט שישלח לתחרות האוסקר בהוליווד. האם יהיה זה, כנהוג הסרט הטוב על פי בחירת האקדמיה או סרט שיבחר ע"י וועדה מטעם. רק נציין כי את ההפרדה הזאת בין הסרט הטוב לבין הסרט שאמור להיות הנציג הישראלי ותוספת קטגוריה ב"אופיר" דורשים אותם "יודעי כל" כבר שנים. הם יודעים, לטענתם ומכירים את טעמם של חברי האקדמיה האמריקאית ודרישותיה ויכולים לכוון לשם נכון יותר את התוצר המקומי הנאות.
גם כאן שתי אפשרויות לבחירה. האחת היא, הנוקטת היום, לשלוח את הסרט הטוב ביותר בעיני מאות חברי האקדמיה כנציג של ישראל לאוסקר. האפשרות הזאת היא הבחירה האובייקטיבית ביותר, המקצועית ביותר, הדמוקרטית ביותר שאומרת בעצם שהטוב ביותר, הסרט הבכיר ביותר, הנוגע ביותר והמייצג הטוב את כוונות, יכולות ורצונות הקולנוע הישראלי ישלח. השניה היא שלא הסרט הזה יהיה נציגנו, אלא סרט אחר שיש החושבים שיקלע טוב יותר לטעם האמריקאי. את הדרישה הקולנית השגויה הזאת דחתה האקדמיה עד עכשיו והיום היא עומדת שוב על הפרק, הפעם במוטציה אחרת, מאיימת יותר.
הכונה כאמור של מי מחורשי המזימה היא להקים וועדה, בחסות מיניסטריאלית שתחליט מהו הסרט הנכון להשלח להוליווד. מה זה נכון ? אכן שאלה שתקבע כנראה בחדרי החדרים של המשרד שישדוד לעצמו את ההחלטה. ומי יהיו חברי הוועדה ? המקורבים, כמובן. פוליטרוקים של מימשל, תעמולה וקולנוע. ומי תומך בהצעה ? אלה החושבים שמגיעות להם עמדות כוח נוספות כדי לשנות מציאות, אלה המשוכנעים שהם בקיאים בטעם חברי האקדמיה האמריקאית (שמזמן הרבה מהם, אולי רובם כבר אינם אמריקאים בכלל), אלה שלא בהכרח מודעים להצרכים, הקשיים וההשגים של הקולנוע הישראלי אבל רוצים לקפוץ על עגלת ההצלחה שלו. "מה, ניתן להם כסף ולא נשיג שליטה?" זוכרים…
את הרוח הרעה הזאת חייבים לגדוע באיבה. במציאות שבה מאבדים בקלות עשתונות בשל מדיניות של הפרד ומשול חייבים אוהבי הקולנוע, התרבות בכלל, לעמוד יחד מול הכוונה לחסל את הנטיפים הבודדים של דמוקרטיה שעדיין זוקפים כאן ראשם ולא לאפשר את גיבושה של וועדה מסדרת מסוכנת הרסנית שכזאת.