רק אתמול הוצפנו בבקרוב של הקולנוע שלנו לשנה המתחדשת כדי לטעום מה מצפה לנו מהתוצרת המקומית וכבר מתחיל הטפטוף. אמנם רק סרט אחד השבוע, אבל גם זאת התחלה, אחד הסרטים שהגיעו לחמישית הגמר של ה"אופיר". ומלבדו עוד שני אמריקאים למי שלא יכול להתאפק. מבט ראשון, טוב לא יכולתי שלא לרמוז את דעתי עליהם, ולא ביקורתי לגמרה על החדשים בקולנוע.
ב 1971 יצא למסכים סרט מרתק של הבמאי דון סיגל עם שחקן שטיפס במהירות במעלה התהילה. לסרט קראו "הנקמניות" והוא שאל את איש המערבונים קלינט איסטווד לדרמה גותית שהתרחשה במיסיסיפי הדרומית בעת מלחמת האזרחים. איסטווד שהיה במעבר תדמיתי מגיבור ערבות המערב הפרוע לסביבה עירונית יותר, לא בלי האקדח, מגלם כאן חייל צפוני פצוע שמוצא מקלט במוסד לנערות בדרום שהן ובעיקר המנהלת שלהן מנסות להציל את חייו ואח"כ נאבקות על תשומת ליבו. בהיפוך משעשע של תאריכים – 2017 מנסה סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד ובמאית מעניינת בשל עצמה להציע את הגרסה הנשית של הסיפור המקבל אצלנו את השם "הפיתוי". כאן החייל הוא קולין פארל ובתפקיד ג'רלדין פייג' אם הבית המקורית – ניקול קידמן. המבט הנשי שיכול היה להיות הרבה יותר מעניין, מעורר ויכוח באשר לצורך בהפקה כזאת לאור התוצאות על המסך ומי שאוהב באמת קולנוע יצטרך כנראה לקנח בגרסה המקורית.
ואם מכווצים את העיניים לחרך דק ומפעילים קצת דמיון גם הסרט החדש השני יכול להראות דמיון גנטי מסויים לזה הראשון. לא בסגנון, לא בז'אנר ולא בכוונה. מה שנשאר ב"כולם חוזרים הביתה" הוא סיפור על פרודה זה מקרוב, אם חד הורית לשתי בנות, גברת בשנות הארבעים שלה בקיצור ריס וות'רספון שפוגשת צעיר ממנה בבאר ומאמצת אותו ושני חברים בגילו להיות דיירי משנה בדירתה, עם חיבובים מתגברים פה ושם. בשלב מסויים המציאות דופקת בדלת – בעלה הפרוד מייקל שין חוזר להציע חזרה הביתה. נסיון בימוי ראשון של השחקנית היילי מיירס שיר.
יום הקולנוע הישראלי אתמול וטקס פרסי האופייר המתקרב מגבירים את הזרם של קולנוע ישראלי שבוא בשערינו מעכשיו והשבוע זה התור של "געגוע" של שבי גביזון, במאי שיש לו מקום של כבוד בקולנוע הישראלי. האיש שפרץ לתודעתנו וניפץ את משבר אמצע המלחמה ב"שורו" המכונן שהיה ראשון בשורה ארוכה של סרטי תל אביב בשנות ה-90, שהבריק ב"חולה אהבה משיכון ג'" ונגע ללב ב"האסונות של נינה" חוזר לקולנוע אחרי פסק זמן בטלויזיה ובהוראה בסרט שמקפץ על ז'אנרים וסגנונות, התיחסות ויכולות שלא תמיד בטובתו. תעשין מיזנטרופ בגיל העמידה מתבשר יום אחד ע"י אשתו לשעבר שהוא אבא, כבר 19 שנים של ילד שלא הכיר. היראה שבמחוייבות מתחלפת בתימהון והגבר, שי אביבי יוצא לעכו, שם מתגוררת גרושתו ובה חי וגדל הילד כדי לעקוב אחרי מהלכי חייו של הבן הלא מוכר. מציאות והזיה מתחלפים לאורך הסיפור שלא בטוח אם הוא מלודרמה, דרמה, קומדיה רומנטית או קומדיה שחורה. אסי לוי נפלאה, כרגיל.
וזהו. אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה לנו שבוע טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו.