אל מול הטענות המוטחות בקולנוע הישראלי, להלן כמה עובדות סטטיסטיות שנאספו ממאגר הסרטים שהתחרו על פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה מיום הקמתה ב 1990. המספרים שנבדקו אחד לאחד אל מול שמות הסרטים ונושאיהם מספרים סיפור שונה לחלוטין מהמצב אותו מנסה לצייר שרת התרבות בדרכה לשבור את המבנים העדינים הקיימים, שבזכותם הגיע הקולנוע שלנו להישגים רבים כל כך בארץ ובחו"ל והפך להיות חלק מדופק החיים כאן, מנקודת ההתיחסות התרבותית והחברתית ולמוצר צריכה בסיסי.
(מתוך "מוטלים בספק")
טענה : הקולנוע שמאלני, אנטי ציוני ועוסק רק בסכסוך מנקודת המבט של הערבים.
עובדה : מתוך למעלה מ 450 הסרטים שהופקו כאן רק 49 עוסקים במציאות של המזרח התיכון. וזה כולל בעיקר סרטים של יוצרים פלסטינים על החברה, התרבות והסיפורים שלהם.
טענה : הקולנוע הישראלי הוא "חונטה סגורה" שלא מאפשרת ליוצרים חדשים להצטרף אליה.
עובדה : אחוז סרטי הביכורים (סרט ראשון או שני) בין הסרטים המופקים נע בין 76% (2015) ל- 40% (בשנת 2013 שהיתה שנה חריגה במיוחד). הממוצע עומד על כ-60% , זה אחוז גבוה מאוד למה שיכול להחשב המו"פ של ענף הקולנוע.
טענה : הקולנוע לא מתייחס לפריפריה.
עובדה : מתוך כ- 450 סרטים, 180 מהם , 40% סרטים חברתיים העוסקים בפריפריה החברתית והגאוגרפית. 17 סרטים על הפריפריה זכו בפרס הסרט הטוב ב 28 שנות התחרות – 61% !!!!!
טענה : הקולנוע הישראלי לא מצליח בארץ
עובדה : מידי שנה מתווספים יותר ויותר סרטים לארסנל הקולנוע המקומי. אם בשנות התשעים, לפני פרוץ חוק הקולנוע לחיינו נעה הכמות בין 2 סרטים (1991) ל- 8 (1996-7 ו- 2000), בעשור האחרון נעה הכמות בין 20 ל- 31 (2017) סרטים לשנה.
טענה : מספר במאיות הקולנוע נמוך מאוד יחסית למספר הגברים
עובדה : נכון. כ-400 יצירות שחתומים עליהם במאים לעומת כ 65 במאיות נשים. נכון שמגמת שינוי נרשמת בחמש השנים האחרונות, 10 סרטים של במאיות ב 2014, 7 סרטים ב- 2016 ו- 6 ב- 2010, אבל הממוצע נמוך יותר.
ההצלחה הזאת היא תוצאה של עבודה קשה של קרנות הקולנוע השונות, מנהליהן, הלקטורים שלהן וכמובן המימון שמגיע מחוק הקולנוע ששינה את פניו של הקולנוע שלנו לבלי הכר.