(רבין ופרס באחד מויכוחיהם ב"שבעה ימים באנטבה")
אני באמת לא מבין מה דחף את הבמאי הברזילאי ז'וזה פאדילה בסרטו החדש "שבעה ימים באנטבה" שהוצג בתחרות בברלין לחזור שוב לאירועים ההירואים של מבצע השחרור של למעלה ממאה ישראלים שנחטפו במטוס "איר פרנס" והובלו כבני ערובה לבירה האוגנדית. אז נכון שזה היה מבצע צבאי מזהיר, אך בהעדר פרספקטיבה או תחקיר חדש על מה שקרה בין אתונה לאנטבה בשבעה ימים שהחלו בסוף יוני 1976 והסתיימו במה שכונה בלשון הצבאית "מבצע כדור הרעם" מציעה ההפקה האגלו-אמריקאית גרסה פגומה וחסרת צורך וטעם. ובייחוד שלסיפור המכונן הזה נעשו כבר לפחות שלוש גרסאות קולנועיות וטלויזיוניות ותאמינו לי, יחסית לסרט החדש הזה סרטו של מנחם גולן "מבצע יהונתן" נראה כמו מאסטרפיס.
אני מבין שבעיתונות העולמית והמקומית יש מי שהתחיל לדחוק את בנימין נתניהו לפעולה, לפחות לתגובה על מה שמוצג כתיפקודו הלקוי של אחיו יוני ז"ל בהתרחשויות. אבל הסרט רווי בכל כך הרבה שגיאות עובדתיות שחלקן הופכות אותו למגוחך, כך שהמקרה הפרטי של משפחת נתניהו עם כל הכאב הופך להיות עוד טעות שולים. כדי לסגור את הפינה הזאת נאמר שעל פי הסרט יוני היה מפקד הכוח של סיירת מטכ"ל שהוטסה לאנטבה אבל הוא מופיע (בגילומו של אנחל בונני השרירי) לכמה דקות בלבד לקראת היציאה לפעולה ונהרג מיד בתחילתה.
בכלל הקרב עצמו שמוגבל רק לחלקים מהאירוע עצמו נערך בקיטועים בין צילומי התקיפה שמוצגת בחובבנות גמורה לבין הופעה של "בת שבע" בקטע המפורסם ביותר של אוהד נהרין (המגולם בידי גאי זוארץ) "אחד מי יודע". קטע המחול גם פותח את הסרט וחוזר כמה וכמה פעמים במהלכו ומציע כנראה מסגרת אלגורית באשר למקומו או העדרו של אלוהים במעגל האלימות של חד גדיא שאותו אנחנו חווים עד היום באי יחסינו לכיבוש ולמאבק הפלסטיני לסילוקו.
הדמויות שזוכות כאן באמת לפירוש מעוות ומוזר והצגתן באופן התמוהה בו משתמש הסרט יכול לעורר זעם המשפחות הן של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין (אותו מגלם בקורקטיות ליאור אשכנזי) ומי שהיה אז שר הביטחון ובר הפלוגתא החתרן מולו שמעון פרס (אותו מגלם האנגלי אדי מרסדן באיפור כבד ובהנאה מרובה ששמורה לשחקנים שאוהבים לגלם נבלים). רבין של הסרט הוא הססן, תבוסתן, בוחר לבדוק את דרישות המחבלים לשחרור למעלה מ 50 מחבריהם הכלואים בישראל ולהכנס למשא ומתן, בעוד שפרס הניצי תקיף בסרובו למהלך, דורש כל הזמן לפתוח בפעולה צבאית ומכין עם הצבא תוכניות אלטרנטיביות להציגן בממשלה, למרות הסכנה בפעולה רחוק כל כך מגבולות הארץ והקשיים במפגש לא שיוויוני עם צבא אוגנדה.
רבין של "שבעה ימים באנטבה" הוא הפשרן, המחפש הדברות עם הפלסטינים שהרי "נרצה או לא הם השכנים שלנו ואיתם נצטרך לדבר". הוא הדמות המתייסרת שגם אחרי החלטתו להניע את המבצע ולגייס לו רוב בממשלה, ואחרי שהדאגה מכשלון הסתיימת בנצחון הגדול אומר "ובכל זאת איתם צריך לנהל משא ומתן", מילים כמעט אחרונות המהדהדות בסרט. פרס שמאמין רק בכוח, תפיסה שמעוררת כאן תמיהות המתנפצת את התדמית שלו כאיש של שלום מוצג בסרט כמניפולטור, כחורש מזימות, כאיום קיומי תמידי על מעמדו של רבין ובעצם כסוג של קריקטורה אנושית.
נכון שפאדילה, המתגאה, ומאוד לא בצדק, כי הוא מספר את האירועים באופן האובייקטיבי ביותר ואחרי תחקירים ועדויות של "מי שהיה שם", מנסה בעצם להציע את סיפורם של החוטפים. קבוצה לא הומוגנית של פלסטינים מהחזית לשיחרור פלסטין ושני גרמנים חברי "תאי המהפכה" (אותם מגלמים רוזמונד פייק ודניאל ברול בחיוורון מדאיג) עם קשר למחתרת האנרכיסטית של באדר מיינהוף. הוא מתעכב על שיחות בניהם, על הימים של ההחלטה לצאת לפעולה נגד "הממשלה הציונית הפושעת", על חלק מהאימונים ועל חששות, דעות וגם חילוקי דעות על המטוס ובמהלך ימי השבי באולם הכניסה של שדה התעופה הישן באנטבה בו הוחזקו החטופים. אבל החלק הזה כל כך דל ופרימיטיבי, עמוס בססמאות שנשמעות נבובות וריקות שמשאירות רושם של סטראוטיפים משופשפים מידי, שהוא מרגיש צורך לחזור מידי פעם לדרמה המתרחשת באמת בממשלה ובבור המטכלי.
אני מבין שההפקה האנגלו-אמריקאית סיפקה עבודה לכמה וכמה שחקנים ישראלים בנוסף לאשכנזי כמו מרק איוניר, יפתח קליין ונתי רביץ בעיקר בתפקיד הקצונה הגבוהה של צה"ל וזה אולי חשוב, אבל הסרט כולו, על חובבניותו והסימבוליות הלא ברורה שלו הוא התרחשות קולנועית כל כך סתמית ומיותרת שיכולה להצביע רק על רמתו המתדרדרת של פסטיבל הסרטים בברלין והתחרות המרכזית שלו.
כן כן. אני לא יודע מה סיפרו לכם הישראלים האחרים המסתובבים כאן בכמות לא קטנה, אולי מתוך איזו שהוא רפלקס לתפוס, במקרה סרט טוב, חשוב או מעניין. אבל התחושה הכללית והספציפית שלי היא שהמנהל של הפסטיבל דיטר קוסליך מציין בשנתו האחרונה בתפקיד את המשכה של צלילה לא מוצלחת במעמדו ואיכותו של הפסטיבל שהיה פעם השני בחשיבותו בעולם. לא יודע אם זאת בחירה שגויה של סרטים ואולי הויתור על הדרישה להצגה של בכורות עולמיות (בפסטיבל מוקרנים כמה וכמה סרטים שהוקרנו כבר, לראשונה ב"סאנדנס", למשל) ואולי ההעצמת הכמות של סרטים גרמניים, תוצרת מקומית די נחותה שהרחיקו מהסביבה את הסרטים הטובים של העשיה העולמית. אלה מחפשים היום מפלט בפסטיבל היוקרתי בעולם בקאן, בונציה הנוצצת ובטורונטו שצוברת מומנטום.
ואולי זאת העובדה שמקומם של סרטי קולנוע בעולם בכלל הולך ודועך כשהטלויזיה והאינטרנט ורשתות ההפצה האלקטרונים מחזקים מעמד והופכים פופולארייים יותר. אפילו הפסטיבל הברלינאי עצמו פתח קטגוריה חדשה ובה הוא מציע "לנכים אוהבי קולנוע שלא יכולים להגיע לאולמות" לראות חלק מהסרטים און ליין. יריה לא רק ברגל, אלא פשוט ישירות ברקה.
ולכן אני לא יכול להגיד שום דבר טוב על הסרטים שראיתי כאן שחלקם בינוניים ולחלקם סתם סרי טעם וסיבה ועיניין ויכולת. אין בשורה השנה בברלין, זולת אולי ההתאהבות של יותר ויותר במאים לשימוש בקלוז אפ מוגזם ובשוטים ארוכים שמסתכלים על הגיבורים והגיבורות בעיקר מהגב.
אבל בלי בשורה טוב לקולנוע שלנו אי אפשר : פרס הפיתוח לקופרודוקציות של יורימאז' הוענק היום לבמאית הישראלית הגר בן אשר ולמפיקיה הפולנים, הגרמנים ולמפיק הישראלי הוותיק מרק רוזנבאום מ"טרנספקס". הפרס בסך 20 אלף יורו ניתן לסרטם "The War Has Ended " כמענק לפיתוח הפרוייקט שיוקרן, כמקווה באחת המסגרות של הפסטיבל. אל הפרס הזה מצטרף פרס נוסף של 6000 יורו שהעניקה ארטה הבין לאמית לסרט של בן אשר כפרוייקט שבלט בין ההצעות לקופרודוקציות בברלין. ומחר (שלישי) יוענק לכתריאל שחורי מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי פרס "מצלמה הזהב" (Berlinale Camera) של פסטיבל ברלין. שחורי יהיה השנה אחד משלושה אנשי קולנוע שיקבלו את הפרס . שני חתני הפרס הנוספים הם הבמאי והשחקן הצ'כי יז'י מנזל ("רכבות נשמרות היטב", "הייתי משרתו של מלך אנגליה") ונשיאת שוק הסרטים האירופי בקי פרובסט משווייץ.