לא יודע מתי זה קרה לנו. כשהייתי צעיר יותר אני זוכר את תשעה באב כעוד יום בלוח השנה, מתי שהוא באמצע החופש הגדול, יום שלא היתה לו שום ארומה מיוחדת, שלא הזיז לרוב האזרחים, שלא סגר כמעט אף חנות או בית קפה או "מוסד עינוגים" אחר כמו בית קולנוע או שינה במשהו את לוח השידורים של הטלויזיה והרדיו.
במורד השנים – ולטעמי בעיניין הזה זה באמת מורד, התעוות הסטטוס קוו והיום הזה ובעיקר ערבו הפכו להיות ל"דמו" של יום כיפור או ערבי ימי הזכרון שלנו. שממה ושיממון. הכל סגור והפיקוח רושם. ואם בחורבן בית המקדש מדובר ואותו מציינת מדינת ישראל הערב ומחר, גם לי יש בית מקדש בחורבן והוא בית הקולנוע השכונתי. ושוב אני מבכה את שלבי הגסיסה הסופיים, אם לא מוות מלא של מוסד שפעם פאר את רחובות העיר, כמעט כל עיר ועזר לנו להיות בני תרבות. הקרבן האחרון, אגב, הוא קולנוע "גת" בתל אביב.
השבוע שוב ירדתי לארץ אוייב. פעולת קומנדו אמיתית של הסתכנות פיסית ומנטאלית, קריאת תגר אמיתית על השפיות, האינסטינקט הקיומי, המערכת החיסונית. אבל מה לא עושים בשליחות התפקיד והחזון הקולנועי – והלכתי לראות סרט באחת מאותן כוורות ענק הומות המציעות אפשרות לבזבז את הזמן הפנוי ותכולת הארנק לפני ואחרי ההקרנה. כן, ויש גם סרט באמצע…. זה הריכוז המסוכן של יותר מידי סרטים ביותר מידי אולמות המוקפים ביותר מידי מזללות מזון מהיר וחנויות לבזבוז כספים מהיר ע"י יותר מידי צעירים יותר מידי רעשניים וקולניים.
לא יודע מה יותר מסוכן לבריאות – הליכה לראות קולנוע בתנאים כאלה או צלילה בקישון בימים של הזיהום הגדול. מה שבטוח – הנאה מקולנוע בודאי אין כאן.
התחושה כבר בכניסה היא של משהו המזכיר (לפי הסיפורים, מעולם לא הייתי) מתחם בילוי של מלון באיזור נופש בתורכיה שבו הכל כלול והרשות לזלול ולבאוס ולהשתולל נתונה. מלון המאכלס וועדי עובדים בעונות החגים. מין אילת עמוסת ההורמונים הבלתי נשלטים בחופש הגדול. כולם רצים. כולם צועקים, כולם מחפשים את כולם ובעיקר את האולמות שבהם אמורים הסרטים שלהם קנו כרטיסים – להיות מוקרנים. ובדרך זורעים פופקורן שנושר מהקרטונים ביד ונוטפים קולה בכוסות ענק.
ההד של הרעשים הללו, של התוהו ווהו הזה לא מרפה ממך גם בזמן ההקרנה. הוא ממשיך להסתחרר בין האוזניים, במחילות המוח , במחוזות הזכרון וקשה לנער אותו. זה אולי בסדר בסרטי האקשן, פסאודו מדע בדיוני עם כל ה"מאנצ'ים" (סופרמן, ספיידרמן, וונדר מאן,פונצ'קעס מאן) שצריכים לא לקבל וורטיגו בשלושה מימדים. אבל תנסו להתרכז בסרט מינורי, שקט, "אמנותי" יותר רחמנא ליצלן. נאדה. שום סיכוי.
בעודי מתכווץ בכיסא, בזמן הפרסומות שלא נגמרות, עלה בי זכרון ישן, לא המון זמן רק כמה עשרים-שלושים שנה של הקולנוע השכונתי, אי שם בתל אביב היפה, המתרחקת. קולנוע מוגרבי וסטודיו בפינת אלנבי-בן יהודה שהיום הם חניון, קולנוע "ארמון דוד" בדיזנגוף ארלוזורוב שכבר המון שנים הוא החנות של פראג', של קולנוע "בן יהודה", ו"פריז" ליד הים עם הזכרונות של הצגות חצות מהבילות כיף של נעורים וסקרנות לסרים מעולים שבאים מכל העולם. את "אסתר" בכיכר דיזנגוף שהיום הוא מלון, את "תכלת" בקצה הצפוני של העיר, את "פאר" ליד הירקון. את קולנוע "תל אביב" הענק המפואר, את "צפון" רחב הידיים והמסך, את קולנוע "גורדון", ו"אלנבי". "אוריון" ו"אופיר" של האזורים הוותיקים יותר של העיר. איזה שמות, כל אחד והאופי שלו. כל אחד והסרטים שלו, הקהל שלו והשכונה שלו.
תל אביב של בתי הקולנוע היתה פסיפס של איכות עולמית שבאה לבקר. מפנקת אותה ואותנו במראות שלא הכרנו, בניחוחות שלא ידענו. כאן למדנו כמה פריס יפה, וכמה תוססת ומסוכנת ניו יורק. טעמנו מהאקסוטיקה של הודו ויפן והצינה האינטלקטואלית של הקולנוע השוודי. צחקנו עם הקומדיות האנגליות ובכינו עם המלודרמות האיטלקיות. שמענו לראשונה מה זה יוגוסלביה בסרטים של מקבייב וטסנו לחלל במחשבה תחילה עם האודיסאה של קובריק.
והקולנוע האמריקאי על כל הז'אנרים והחלומות שלו הציץ מכל פינה. מכל שכונה, משוחח עם עצמו ממרחק של רחובות אחדים. תל אביב היתה סינמטק אחד ענקי שבו ניתן היה לתייר בעולם בלי לעלות על מטוס, בלי לעבור בדיוטי. מקום בו למדנו גאוגרפיה, ותרבות, ופילוסופיה, ואמנות וסתם פרק כזה או אחר ברומנטיקה.
לראות סרט היתה החלטה של רגע. להגיע לקולנוע היה עיניין של רבע שעה הליכה. מקסימום. כף ידה של תל אביב חפנה גודש של קולנוע, של אפשרויות.
אבל כל זה נמס בשמש היוקדת של החמדנות. הדור הראשון, אולי גם השני של בעלי בתי הקולנוע הללו הלך לעולמו, יצא לגמלאות והממשיכים סופרים רק מזומני דלא ניידי. בטוח שמלון מכניס יותר מבית קולנוע. בטוח שחניון מושך יותר מצלצלים מבית קולנוע. בודאי שחנות של מותג אופנה סופגת רווחים נאים יותר מבית קולנוע. ולכן המוסדות הללו – בתי כנסת של חולין, הלכו ונעלמו ומשאירים את העיר הזאת קרחת.
שלא יגידו לי שזה לא רווחי. אני באמת לא מכיר הרבה בעלי בתי קולנוע, מעטים שעדיין פועלים בעיר הגדולה, הרעבים ללחם. קולנוע "לב" בסנטר – מכניס יפה ומושך לא מעט צופים. גם "רב חן" בכיכר, הסינמטק סואן כמעט כל יום. גם הקולנוע של בית ציוני אמריקה עובד לא רע. אז נכון – מימושים נדל"ניים מכניסים יותר, אז מה ?
ואולי זה התפקיד של העיריה להציע ולעודד את חזרת הקולנוע השכונתי לעיר. אם יש כל כך הרבה בתי קפה ופאבים ומסעדות שכונתיות שמושכות עוד ועוד קהל בנעלי בית – גם קולנוע שכונתי שיורדים איליו במכנסיים שלושת רבעים וסנדלים וטריקו יכול לעבוד יפה.
המקרה של תל אביב אופייני לעוד כמה ערים בארץ ומאוד לא אופייני לערים הגדולות בחו"ל. תראו את בתי הקולנוע של ניו יורק, פריז, לנדון הממשיכים לפאר את רחובות הכרכים הללו שאנו כה חפצים לחקותם. אם זה טוב שם, למה זה לא טוב גם אצלנו ?
נגמרו הפרסומות וה"בקרובים" ונשארתי עם ההגיגים והזכרונות והתקוות. והתחיל הסרט האנונימי, ונגמר ויצאתי אנונימי לחפש את המכונית שלי בין מאות המכונית במגרש החשוך, ועמדתי בתור ליציאה, אחד מיני מאות ונסעתי, הרבה זמן עד שהגעתי הביתה. לפחות הפעם הגעתי בשלום.