יהיה קולנוע ?

 

לפני כעשרים שנה, באחד הדיונים המשמימים, האין סופיים על עתיד האנושות ותרבותה נשאל אחד הפרופסורים העוסקים בנושא, החוזים פני ימים יבואו על מקומה של האמנות. "מה יקרה עם התאטרון?" נשאל. "מת !" ענה בפסקנות. "והאופרה ? " – "מתה !". והקולנוע "גם הוא ימות עם הכניסה המאסיבית של מסכים גדולים ומערכות של קול משוכללות לבתים הפרטיים והתפתחויות טכנולוגיות נוספות. זה ייתר את הרצון והצורך בבתי הקולנוע", קבע.

עברו 20 שנה, האיש עצמו כבר מת, ולא הצליח לראות בשגשוגן המחודש של התאטרון, הקולנוע והאופרה, כמו הבלט ושאר אמנויות המיצג הבועטות ופורחות. הגורל צוחק ובקול רם על מי שמנסה לקבוע לו נתיבות, למתוח לו גבולות.

ומצד שני תיזכר לעד קביעתו של אחד, צ'ארלס דואל ממשרד הפטנטים האמריקאי שכתב כבר ב 1899 מזכר לנשיא שלו, ויליאם מקינלי עם העתק לשר הפנים שהיה אחראי על משרד הפטנטים איתן אלן היצ'קוק ובו הציע לבטל את המשרד משום ש"כל מה שאפשר להמציא – כבר הומצא".

בין שני חכמים אלה אנחנו מנסים לבנות לנו קו אופק בקולנוע ולעיתים מזומנות, גם היום, שומעים איך הוא ישתנה לעולם, יפסיק להתקיים במתכונתו הנוכחית, יהפוך למשהו אחר. הקולנוע, אומרים החזאים בשם עצמם, לא יראה כמו הקולנוע של היום, לא ישמע כמו הקולנוע של היום, לא יגיע אלינו באמצעים של הקולנוע של היום ולא יספק את הצרכים של הקולנוע של היום. אז אם זה לא נראה כמו ברווז, לא הולך כמו ברווז ולא עושה קולות של ברווז – אולי זה לא ברווז בכלל. אולי ה"קולנוע" עליו כולם מדברים אינו קולנוע, וכנראה – אם בכלל, זהו ממשק אחר לחלוטין בתווך שבין החוויה החושית והתגובה האנושית (אם בכלל בעת עליה מדברים האצטגנינים הללו יהיו בני אדם או שהכל יהיה מכוון אנדרואידים).

המולך החדש הוא שם הקוד :מציאות מדומה. עוד מוסיפים ולוחשים תלת מימד ומשקפיים אישיות וקסדות מיוחדות המאפשרות להתבונן על חלל ההתרחשות הויזואלי שלנו (אני נזהר להשתמש במילים ארכאיות כמו סרט, עלילה, צילום) על פי בחירתו של הצופה. "זה", אומרים לנו "יעביר חלק מסמכויות הבמאי והצלם לידי הצופים וידרש מהאחרונים להיות הרבה יותר אקטיביים בצריכת הסרטים שלהם… שדה הראיה הפריפריאלי שלהם ינתק אותם מהמציאות (האמיתית) שסביבם והם יושלכו לחוויה אינטנסיבית, תלת מימדית, במציאות אחרת שבה יוכלו לשוטט בחופשיות ולבחור לעצמם לאן לפנות". מילים, מילים, מילים.

המשפט האחרון הוא זה שעורר את חמתי. כי מה חדש כאן ? על מה המהומה ? גם היום, בקולנוע הקונוונציונאלי אנחנו מנותקים מהמציאות – יושבים באולם חשוך, רחוקים מהחיים השועטים להם מחוץ לאולם הקולנוע, טבולים במציאות אחרת – אלטרנטיבית ולעיתים גם תלת מימדית, אותה מגיש לנו הבמאי והמוקרנת לנו על המסך המואר שלפנינו בעזרת שחקנים ואתרים שכולם העתק אלטרנטיבי לחיים האלטרנטיביים שלנו. ואם הייתרון היחיד באותה ישות קולנועית חדשה הוא שנוכל לנווט את הסיפור ולהמציא אותו בעצמנו – הרי בדיוק בשביל זה אנחנו לא באים לקולנוע. שם, כמו אבותינו ליד המדורה, אנחנו רוצים שמישהו יספר לנו סיפורים. שימתח, שיצחיק, שירגש אותנו.

העתיד הנשקף מתחזיותיהם של המדענים העוסקים בעינוגים החושיים שלנו גם הוא בר תוקף של ביצה מקושקשת. נכון שלא צריך להפסיק לחלום, לשאוף קדימה. אבל האמצעים המתוארים כאן אינם נוגעים בקולנוע ומדע בדיוני היה תמיד עיסוק מהנה, מועדף אבל שרלטני. לכן אולי כדאי לרגע להחזור להתחלה.

שלושה גלגולים עבר הקולנוע ב- 120 שנות חייו, גלגולים דומים באופיים ובתהליכים שליוו אותם. בשלושתם היה זה מפגש של יכולות טכניות ששרתו, מאוחר יותר צרכים אמנותיים ורצון להרחיב את חווית המציאות האלטרנטיבית. הראשון היה הולדתו – עדיין קראו לזה ראינוע, 1895, הקרנה מסחרית ראשונה של תמונות נעות בבית קפה בפריז. האחים לומייר, שני צלמים שניסו להתנאות ביכולת הטכנית שלהם ופתחו בבית החרושת למצלמות בליון את מקרנת ומצלמת הקולנוע, תוך שימוש בפגם מולד של האדם – התמדת הראיה. לפניהם, אגב הציע גם אדיסון האמריקאי סרטים במכונות שלו, אבל אלה – ממש כמו המשקפיים הייחודיים של היום, היו רק לצריכה אישית. רק אדם אחד יכול היה להתקרב למכונה, להצמיד המצח למשקפת, לסובב הגלגל ולראות סרט של כמה שניות.

בדוגמאות הראשונות שהציעו הלומיירים הם כללו פיסות של מציאות מולה העמידו את המצלמה  שלהם, היום אנחנו קוראים לזה קולנוע תעודי. אופציות נפתחו ואותן ניצל הקוסם ז'ורז' מלייס, איש תאטרון כדי לספר סיפורים פנטסטיים להמציא את הקולנוע העלילתי. ואם מדברים על מדע בדיוני, כבר ב 1902 הוא הטיס, בסינמה שלו, טיל לירח וירד למרכז כדור הארץ. רק בקולנוע כי בחיים האחים רייט הצליחו רק שנה אח"כ להתרומם מעל האדמה.

המולד השני שבו שוב נפגשו אנשי הטכניקה וצרכניהם האומנים היה ב 1927 עם הצמדת פס הקול הסינכרוני לתמונה והולדת הקולנוע. המהפך, שערך שנתיים היה עמוק ומשמעותי הרבה יותר מהצעת אפשרות לקולנוע לדבר ולקהל לשמוע גיבובי טקסים מטופשים. השינוי היה דרמטי כשדור שלם של שחקנים, במאים התחלפו והארסנל האנושי והמקצועי בהוליווד ובעולם כולו. מי שפרח בעידן הסרט האילם נזרק לפח ההסטוריה בעולם הווקאלי החדש. רק מעטים שרדו. בנתיים נולדה לה הטלויזיה שהזמן הפך אותה מאוייב מושבע לשותף ולבעל ברית , למרות החזון האפוקליפטי שליווה את היחסים בין שתי המדיה.

המולד השלישי מתרחש בימים אלה ועדייין לא הגיע לשיאו – עם המפגש של אנשי המחשב ויכולותיו והצרכים המתפתחים של במאי הקולנוע. האמת, זה המפגש המשמעותי ביותר, רב האפשרויות ביותר והמרתק ביותר שעדיין לא נקבעו גבולותיו ועל שולי המגרש הזה משחקים גם הספקולנטים.

הקולנוע היום שינה מהלכו ועבר מעולם אנלוגי לעולם דיגיטאלי, עולם בינארי. כאן אין פילם ואמולסיות וכימיה. כאן הכל נוסחאות מתמטיות, הכל אפס ואחת, כן ולא. ובמסגרות אלה של עולם החוזר להיות כולו אנימציה – הנפשה של מספרים ההופכים לאלטרנטיבה של עולם מקביל, הכל אפשרי ותלוי רק בחזונו של הבמאי. התמונות הסוריאליסטיות ביותר הופכות לריאליזם מסוג וירטואלי. אבל – עדיין אנחנו רוצים לראות ולשמוע סיפורים שמישהו יספר לנו, לא "להשתתף בכתיבת הנראטיב".

בשביל זה יש משחקי מחשב. בשביל זה יש  -FPSים, יש קווסטים ויש סרטי אקשן רועשים במיוחד המיועדים לבני הנעורים שנראים ונשמעים כמו משחקי מחשב. אלה הם הבלוק באסטרים וסרטי הקייץ של הוליווד שמשקיעים בהם מליונים, קן התאוות ותחום החיים של ג'ורג' לוקאס שכנראה לא יודע אחרת, כריסטופר נולן, רידלי סקוט וג'יימס קאמרון המתמחים ביצור סרטים בתקציבי ענק, שקל יהיה להקפיצם ממדיום הקולנוע למדיום המחשב באשר הוא, כשיבלו בקופה.

והמדענים החיים על סובסידיות וחלומות, ימשיכו , כדרכם וברפלקסים מותנים להפיץ רעיונות על מכשירים חדשים והבטחות מלוות בתאוריות שיש בהן בעיקר הבטחות לתקציבי מחקר ופיתוח לעצמם ואנחנו נמשיך ללכת לקולנוע, לצרוך סרטים גם בטלויזיה, כאלה שמישהו רוצה לספר לנו אותם ולהעביר מסרים מהעולמות האלטרנטיביים לחיינו שעל פני האדמה.

ונזכור שגם מחוץ  להוליווד – יש חיים.

בתמונה: קהל בפסטיבל הקולנוע הבין לאומי בתאטרון הרומי בפולה, קרואטיה.

(תגובה למאמר של נירית אנדרמן "איך הסרט הזה יגמר" ב"גלריה 19.2.2016)

 

רוצה לשתף ?