האמנות המודרנית זוכה למכה קלה על הישבן בסרט שמחזק את תאורית בגדי המלך החדשים על "הקונספטואלית" , דוקא סרט משעשע מאוד, גודאר זוכה למכה קשה בתדמית בסרט על פי זכרונותיה של גרושתו והממשלה הצרפתית מוטחת ברצינות בסרט המחזיר אותנו לשנות ה -90 של חוסר המודעות לסיכוני האיידס והפעילות של קבוצת צעירים שהחליטה לשנות את היחס. עוד יום בקאן.
מי אמר שאין גם חיוכים על המסך הגדול בתחרות של פסטיבל קאן. מי אמר שכל הסרטים רציניים, כואבים, מתקני עולם. נכון, הרוב הם כאלה באירועים נוצצים ויוקרתיים כמו הפסטיבל הזוהר מכולם, המדגישים את הפער שבין הנושאים העלילתיים על דווייו, כאביו וצערו של עולם והאמצעים הבזבזניים המושקעים בנסיונות למכור אותם. מסיבות, יכתות, ארוחות מפוארות…
על הצביעות האנושית והבלוף של האמנות, בעיקר המודרנית מספר לנו רובן אוסטלונד השוודי בסרט שהוא מציג כאן "THE SQUARE". אם יש אמנות מודרנית והפטפוטים התיאורטיים שמחזיקים אותה בחיים, אחרי הסרט הארוך, שעתיים וחצי, היא תשב בפינה נזופה ומבויישת ואנחנו נעבור לפניה עם אצבע משולשת זקופה והמון סיפוק וחיזוקים של הדיוטות מן הישוב. אכן, בגדי המלך החדשים הקונספטואלית הזאת.
הסרט משרטט בשורה של אפיזודות שיש בניהם קשר עלילתי די רופף את דברי ימיו הספורים בתפקיד של מנהלו החדש של המוזיאון הלאומי השוודי שמשתנה בין לילה והופך למוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית. עבודה אחת, למשל המוצגת כבר לפני הפתיחה מורכבת מכעשר ערמות של חצץ המפוזרות באולם ענקי, שכולו לבן. ושומרת אחת מוצבת להשגיח שאיש לא יגיע לצלם, למשל. השינוי מתבטא בשני אופנים בולטים. האחד – סילוקו של הפסל של המלך על הסוס המוצב על כן מוגבה במרכז הכיכר שלפני המוזיאון. הפסל מונף לאויר אבל מפאת כובדו הוא נופל ומתרסק.
שינו נוסף הוא מיצג שאמור להיות מרכזה של התערוכה החדשה – מרובע של 4 מטרים על 4 מטרים המוצב במקום הפסל ובתוכו פלקטה שמסבירה כי בתוך המרובע – כולנו שווים וצריך להאמין ולעזור זה לזה. התערוכה, שזה המוטו שלה נטועה בסרט שמוכיח לנו שכל התזות והתאוריות והכוונות הן רק משחק ציני ובורגני המתנפץ אל המציאות שהיא בעצם קשה ואכזרית הרבה יותר. וכמו בפסטיבל קאן שבו האמנות עטופה בבזבוז ראוותני כך גם האמנות במוזיאון, כולה למעשה העמדת פנים.
אוסטלונד בונה שורה של מערכונים, חלקם מצחיקים מאוד וחלקם קצת פחות שמתקשרים לכמה סיפורים מקבילים שהמנהל החדש של המוזיאון מחבר בניהם. הוא מסתבך עם גניבה של הטלפון הנייד שלו ושל ארנקו, מסתבך עם נסיונות להחזיר לעצמו את הרכוש הגנוב, מסתבך עם עיתונאית צעירה שמראיינת אותו ומנסה אח"כ לגנוב ממנו זרע, הוא מסתבך עם התורמים של המוזיאון, עם סרט תדמית שערוריתי שנעשה ביוטיוב לקידום התערוכה, מסתבך עם הבנות הצעירות שלו, עם מיצג מצמרר בפתיחת התערוכה ולבסוף גם עם ההנהלה והעיתונות שמסביבו.
להלן סטירה משעשעת על הבורגנות, על האמנות שאיננה אמנות, על הציות העיוור ועל הפער שקיים או לא קיים בין אלה שיש להם ואלה החיים בזבל.
הצרפתים איכלסו היום פעמיים את המסך של התחרות. בבוקר היה זה רובין קאמפילו בסרט שדובר בו רבות לפני ההקרנה "120 דפיקות לב בדקה", סיפור על קבוצות הפעילים למען המלחמה באיידס בשנות ה 90 בצרפת. גיבורי הסרט הם אנשי החבורה הלוחמנית של ACT UP שניסו להביא את הצורך בהתיחסות רצינית למגפת הHIV ומעורבות מחייבת יותר של השלטונות וחברות התרופות לאיום הקיומי על מה שנראה בתחילה כקבוצות שוליים אבל הלך ותפח והפך לאיום קיומי כמעט. פעולותיהם כללו הפגנות, ארגון מצעדים, פריצות לאירועים ציבוריים, לבתי ספר, למשרדי חברת התרופות, התזת דם סינתטי, פיזור פליירים והרבה הרבה ויכוחים בתוכם על דרכי הפעולה שלהם.
קאמפילו עוקב אחרי האירועים הללו, מציף אותנו בים של דיבורים, צעקות, ריבים ופיוסים אבל גם מציע רגעים אינטימיים ביחסים בין שני צעירים, האחד חולה באיידס, נכנס איתם לתוך המיטה ונשאר איתם גם ברגעים הקשים של פרידה כואבת מהחיים. הסרט שנשמע עמוס מידי בחלקו הראשון, מתמתן בשלביו המאוחרים ולמרות אורכו (כן גם כאן הסרט גולש לאורך של כשעתיים וחצי) הוא משאיר טעם של אמירה חשובה וצורך לקחת אותו בחשבון בהחלטות הסופיות של חבר השופטים.
בסרט השני עושה קאן את החשבון עם אחד האלילים של הקולנוע הצרפתי – ז'אן לוק גודאר בסרטו של מישל הזאנאויציוס ("הארטיסט") "LE REDOUTABLE ". הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של אשתו לשעבר של גודאר אן וויאז'מסקי שלא חוסכת ממנו חיצי בייקורת. והזאנויציוס אחריה. הסרט מתחיל בדיוק היכן שאני, באופו אישי החלטתי שאני וגודאר כבר לא, בסרט "הסינית" שבו השתתפה הגברת הצעירה מהבמאי בלמעלה מעשרים שנה. זאת היתה נקודת המפנה גם בקריירה של מי שהיה עד אז הגאון המוכרז של הגל החדש והקולנוע הצרפתי בכלל בשל סרטיו המוקדמים "עד כלות הנשימה", "לחיות את חייה", "אישה היא אישה", "אלפאוויל", "הקרביניירים" למשל. הכשלון הביקורתי והכלכלי של "הסינית" דחף את גודאר שהיה אנטיפט ואגואיסט מוצהר לתוך העיסוקים הפוליטיים והמאורעות של מהומות הסטודנטים וההתעוררות הפוליטית של סוף שנות השישים רק העמיקו את ההתנהלות הסוציופטית שלו.
הסרטים שניסה לעשות אח"כ, בסגנון הקואופרטיב המאואיסטי "קבוצת דזיגה וורטוב" שלחו אותו רחוק מהעיניין של הקולנוע והביאו לבסוף גם לגרושים מאשתו שלא יכולה היתה לאהוב אותו יותר. גודאר המגולם כאן ע"י לואיס קארל שדומה לו באופן מפתיע הופך בסרט לדמות נלעגת ודוחה לקול צהלות המארגנים בקאן שזוכרים לו את הפיצוץ הגדול שארגן ב 1968 שסגר אז את הפסטיבל. ואם תשאלו איך הסרט ? הסינאסטים יזהו כאן כמה פרטים מוכרים. הקהל מחוץ לצרפת לא יבין על מה הרעש, הזאנוויציוס מוכיח שהוא בסך הכל במאי די קטן כשהוא נדחק לשטיקים וטריקים לא מתחכמים מספיק וגודאר עצמו הגיב על הסרט "טפשי. רעיון טיפשי" והוא כמעט צודק. הרעיון דוקא לא טיפשי, הסרט , די…
ולסיום – משמרות הבטיחות הצרפתיים יכולים היו לחגוג אמש התרעת שוא דרמטית. ההקרנה של הערב התאחרה ומאות המברקים שהצטופפו מחוץ לאולם לא הבינו מהי המהומה שמתרחשת לפניהם מאחורי דלתות הזכוכית הנעולות. כששורת סדרנים ואנשי ביטחון ירדו בהסטריה במדרגות השטיח האדום והרחיקו את הקהל הגדול מהמקום ופינו את ארמון הפסטיבל, הוסבר העיניין. היה איום בפצצה והמשטרה באה לבדוק. התוצאה – חוויה קיומית נוספת לאירופאים ולמעלה מחצי שעה איחור בתחילת הסרט.