כאן קאן: דספלשין, זביאגינצב ושובל שמלתה

הפסטיבל הגדול בעולם לקולנוע נפתח בקאן בסרט משמים ומעצבן מחוץ לתחרות, מיד הגיע פיצוי בראשון מסרטי התחרות עצמה של במאי רוסי גאון והכל החוויר, לפחות במרכז הליכוד ובסניפו בעיירה על חוף התכלת בהופעה של שרת התרבות על המדרגות האדומות. מזל שאף אחד חוץ מהרכילאים הישראלים, לא שם לב. ז"א מלבד אלה שהספיקו לכנות אותה The Joke On The Walk …

אוי אוי אוי, איזה סרט בחרה לנו הוועדה המכוננת לפתיחה החגיגית  דוקא בפסטיבל שהיה אמור להיות חגיגה, יומולדת 70 לאירוע הקולנועי הנוצץ באירופה, פסטיבל הפסטיבלים של קאן. "רוחות הרפאים של ישמעאל", סרטו החדש של הבמאי הצרפתי ארנו דספלשין שהתהדר בכמה כוכבים של הקולנוע הפרנקופוני – מתיו אמלריק (שסרט בבימויו יוצג כאן מחר במסגרת "מבט מסויים"), מריון קוטאר ושרלוט גיינסבורג.

לסרט פתיחה של כל פסטיבל יש אחריות שילוחית עצומה, משא כבר של ייצוגיות על כתפיו. הוא צריך להיות קומוניקטיבי אבל אוונגרדי, מפואר אבל ייחודי, תעשייתי וגם אמנותי, בקיצור כל אחדות הניגודים של הקולנוע. הוא יכול להיות גם של וודי אלן, אבל הנער לא הופיע השנה בקאן עם סרט חדש לאכזבת המארגנים והקהל…

"רחות הרפאים של ישמעאל" הוא קשקוש נפוח של התנאות בצילומים מסוגננים הפוגשים עלילה חסרת הגיון ועיניין, מורכבת מידי, נטולת אמינות ופומפוזית בהגדרה. דספלשין מנסה לנפח את נוצות הטווס שלו כאן למידות הענק של מסך הקולנוע האדיר ובעל התהודה של הפסטיבל בסיפור המתחלק לתוך פלחי זמן שונים, דמיון ומציאות, ספרות וקולנוע. זה יכול היה להיות מעניין, לפחות כך זה נשמע על פניו, אולם התוצאה הסופית מייגעת, נמתחת עוד ועוד ולכן גם מעצבנת.

זהו סיפורו של במאי קולנוע שנתקע בכתיבת התסריט הבנאלי שלו לסיפור מתח וריגול, שמסתבך גם בחייו האישיים. רק עכשיו החל פרק חדש בחייו עם אסטרופיסיקאית מעניינת כשאשתו המקורית מופיעה בחייו אחרי העלמות של 20 שנה. בזבוז מחפיר של שחקנים, צלם וזמן צפיה.

את המצב מציל, כמו תמיד מגע הקסם המהפנט של אנדרי זביאגינצב שחוזר לקאן עם עוד אחת מעבודותיו הקולנועיות מקפיאות הדם והנשמה. "נטול אהבה" הוא הסרט שלו שיש בו אותם מרכיבים – גם חיצוניים מסרטים קודמים שעשו אותו גדול כל כך, לפחות בעיני. ושוב הוא מציב את המצלמה שלו מול מציאות קשה, קרה, חסרת רחמים שבוצעת את הנפש האנושית לטרגדיה קיומית בלתי נמנעת.

בוריס וז'ניה נמצאים בהליכי גרושין. החיים יחדיו מעולם לא היו טובים למרות ששניהם מסודרים כלכלית, לפחות יחסית. אליושה, בנם בן ה 12 הוא ילד שנולד ללא אהבה, ללא תכנון ואימו דחתה אותו מיומו הראשון. גם לאבא לא היה יותר מידי זמן. הוא שומע את מריבות הוריו, עד לנסיונות שלהם להפרד זה מזאת, לנסיונות שלהם למכור את הדירה המשותפת שבשבילו זה הבית. להורים יש אלטרנטיבות אותן הם מכינים מחוץ למסגרת המשפחתית. לבוריס יש חברה צעירה בהריון מתקדם ולז'ניה יש מאהב אלמן עשיר ומבוסס. רק אליושה נותר לבכות לבדו והוא יעשה מעשה.

זביאגינצב בונה את הסרט שלו ללא חמלה, לאיטו, בתמונות וסיטואציות נטולות רגש, תעודיות כמעט של קיפאון של אדם ושל הטבע מסביב. יש אולי חיים, אבל אין בהם אהבה אמיתית והגלגל של הגורל מסתובב ונעצר כל פעם באותו מקום. ברקע דיבורים ברדיו על סוף העולם, על המלחמה באוקראינה – אין נחמה גם מהסביבה. סרט מקפיא, נפלא שנערם על הצופה להטביעו בצער ובמוסר השכל.

וזה שונה מאוד מהאויה ההקטית כאן בקאן, היא כבר בת 70, כאמור אבל עדיין מלאת אנרגיה. ההמון זורם ליד ארמון הפסטיבלים, ההקרנות גדושות, המסעדות מתפוצצות מזללנים ועל מקום פנוי בחדר בבתי המלון אפילו אין על מה לדבר. לפחות לא על פחות ממאות יורו ליום. ויש חידוש במסורת : לפני כל סרט מוקרן כאן הפתיח המסורתי. מדרגות העולות מן הים אל השמיים עטורי הכוכבים וסמל הפסטיבל בסוף הרגעים הקסומים המסורתיים הללו. השנה חידוש – המדרגות קיבלו שמות, של כוכבי העבר שהיו כאן במהלך השנים הנוצצות על הרביירה, עוד כמה גרמים של כבוד בהרעפה הצרפתית על האמנות "שלהם".

המון שוטרים בכל מקום. בדיקות גלוונומטרים בניסה לאולמות ולמתקנים הרשמיים יוצרים כאן תורים ארוכים לפני הסרטים, אבל אף אחד לא מוכן למשאיות דוהרות על אורחים המחכים להכנס לאולמות. נשבעתי לא להזכיר, אבל אי אפשר בלי המופע של שרת התרבות שלנו בפתיחה על השמלה שלה, שאריות בד מהמופע של ריטה בהר הרצל, כנראה ועליו מודפסות תמונות של ירושלים. שרת תרבות כנערת פוסטר, כעמוד מודעות. The Joke On The Walk   קראו לזה כאן. מזל שאיש, לבד מהמעצב, שני מלווים ממשרד התרבות והצלם השכור, לא שם אליה לב… ככה זה שלפני, בעת ואחרי עוברים שם סוזן סרנדון וג'וליאן מור, רישאר ברי וסנדרין בונר, רובין רייט ואדריאן ברודי, פאולו סורנטינו ופדרו אלמודובר וכל הגוורדיה של הקולנוע הצרפתי. הכל עיניין של פרופורציה…

רוצה לשתף ?