בימים האחרונים דובר הרבה על מקומה ותפקידה של הצנזורה הצבאית בנושא התקיפה של הכור בסוריה. תפקידה של צנזורה זאת לשמור שלא ידלפו סודות ואירועים שעלולים לפגוע בבטחון המדינה. אבל לא לשכוח שבצדה פועלת עשרות שנים צנזורה אחרת, אזרחית המחליפה ידיים ואכסניות של אחריות מסיבות פוליטיות, שבכוח תקנות ארכאיות מחליטה על נושאים שברוח – מה יכול לסכן את הלכי החשיבה הרצויים לשלטון.
הצנזורה – או בשמה המלא המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוא הגוף שעסק בצנזורה על סרטי קולנוע ומחזות בישראל. ה"מועצה" הוקמה מכוחם של שני חיקוקים מנדטוריים, פקודת סרטי הראינוע ופקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), שנקבעו בשנת 1927, והיום היא פועלת תחת המסגרת הביורוקרטית של משרד התרבות והספורט, ממונה ע"י שר/ת התרבות והספורט וזאת באישור הממשלה ושואבת את כוחה מהפקודות התקנות והחוקים הבאים: חוק הבזק, תשמ"ב-1982 (סימן ז, 6כה(1), פקודת סרטי הראינוע (משנת 1927), תקנות סרטי הראינוע (אגרות), תשמ"ד-1984 ותקנות המועצה לביקורת סרטים ומחזות, תש"ם-1979.
במהלך השנים ואחרי מאבקים ציבוריים רבים בוטלה הצנזורה על מחזות ותאטרון, אולם היא נשארה תקפה בכל הנוגע לקולנוע. איזה סרטים יאושרו , לאיזה גילאים, מה מותר להקרין ומה יקוצץ מהסרטים או יגנז לחלוטין. הכרונולוגיה של פעילות המועצה כוללת ביטול של כמה וכמה סרטים שלא עלו בקנה אחד עם מדיניות הממשלה וההחלטות שאמורות להיות אמנותיות היו נגועות בצרכים הפוליטיים, החברתיים והמדיניים של המדינה בשלבי גיבושה וכך בעצם עומדת לה האפשרות עד היום.. כך נפסל להקרנה הסרט "חולות לוהטים" של רפי נוסבאום ב 1960 בטענות על פגיעה בנופלים, סיפור על קבוצת הרפתקנים שיצאה להציל את חבריה שנלכדו מעבר הירדן בחיפושיהם אחרי אוצר ארכאולוגי. אחת הטענות היתה שהסיפור מעודד צעירים להגיע לסלע האדום והעיסוק בכלל בתחום היה אסור, כולל שירו של אריק לביא.
סרט נוסף שנפסל היה "שבילי התהילה", סרטו הנפלא של סטנלי קובריק, פנפלט גאוני אנטי מלחמתי שהביא סיפור השחיתות והמניפולציות הצייניות בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. קירק דאגלס כקצין קרבי ועורך דין שטען נגד הגנראל שהיה מפקדו שהביא למותם של ארבעה חיילים פשוטים, בהסכמה שבשתיקה של אחד ממפקדי הצבא הגבוהים יותר. הסרט נפסל משום שבאותה עת היחסים עם צרפת, שניסתה למנוע את הקרנות הסרט בעולם כולו, היו חשובים מאמירות מוסריות בנושאי מלחמה שסיכנו את רכש המטוסים מצרפת.
החלטות על רקע של טאבו מיני גם הן היו חלק מהארסנל הביטולי של הצנזורה, למשל "אימפרית החושים" משנת 1994של הבמאי היפאני נגיסה אושימה שנפסל בגלל ריבוי סצנות המין הנועזות והסיום הקשה בצפיה. רק שנים אח"כ ולאחר פסק דין של בג"צ הוא הותר להקרנה, אבל פספס את המומנטום שלו באולמות. לאחרונה, יחסית התפרסמה החלטה נוספת של המועצה בנושא "ג'נין ג'נין" של מוחמד באכרי , ב –2002 ומתאר את הלחימה במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן, תוך היצמדות לנרטיב הפלסטיני שצה"ל ערך טבח במחנה. הסרט הוקרן בסינמטק ירושלים ובסינמטק תל אביב, ולאחר מכן הוגש למועצה לביקורת סרטים, על מנת לקבל אישור להקרינו בהקרנה מסחרית בבתי הקולנוע בישראל. המועצה אסרה את הצגתו, ועקב כך עתר במאי הסרט לבג"ץ. בסוף 2003 החליט בג"ץ להתיר את הקרנתו של הסרט בבתי הקולנוע בישראל, משיקולים של חופש הביטוי.
כל הסיפור המקדים הזה בא כדי להביא לידיעתכם את מאמרו המרתק של הפרופ' רפי מן (הארץ, "ספרים, 19.03.2018) על פעולת המועצה שאסרה להקרנה בישראל ב-1970 הסרט "מ.א.ש.", קומדיה אמריקאית שהפכה להיות אחת מאבני הדרך של הקולנוע העולמי, אנטי־מלחמתית על בית חולים שדה במלחמת קוריאה. יו"ר המועצה לביקורת סרטים הסביר את ההחלטה: "כל המדינה — מחנה צבאי, וכל העם צבא" . הטקסט ארוך אבל שווה קריאה ודיון, בייחוד לאור האוירה והויכוח המתפתחים ליד סדרת הטלויזיה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" העוסק בביורוקרטיה ובממסד של מדינה בהתהוות. להלן :
"חמישה משופטי בית הדין הצבאי לערעורים ובהם נשיא בית הדין, תת־אלוף שמואל גודר, הגיעו באפריל 1970 לבית הקולנוע "תל אביב". הם לא נקראו לדון בערעור על פסיקה של בית דין צבאי נמוך יותר או לקבל הכרעה שיפוטית אחרת כלשהי. המשימה שהוטלה עליהם היתה לצפות בקומדיה האנטי־מלחמתית האמריקאית "מ.א.ש." ולתת חוות דעת בשאלה אם ראוי להקרין את הסרט בבתי הקולנוע בישראל.
בסרט צפו גם שלושה קצינים בכירים מאגף כוח אדם (אכ"א): סגן ראש האגף תת־אלוף יצחק אלרון, קצין חינוך ראשי אלוף משנה יצחק (טולקה) ארד וראש מחלקת פרט באכ"א אלוף משנה פנחס להב. והיה גם אזרח אחד, היחיד ששמו לא צוין במסמך שסיכם את האירוע אלא רק תפקידו: "עוזר ראשי לממונה על שירותי הביטחון", כלומר השב"כ. במסמך שסיכם את הדיון אין רישום מפורט של עמדות כל הנוכחים ונימוקיהם, אלא רק קביעה לקונית בת משפט אחד: "כולם — בלי יוצא מהכלל — היו בדעה שאין להתיר סרט זה כל זמן שאנו נמצאים במצב מלחמה". על המסמך היה חתום מי שהזמין את הקצינים להצטרף למעגל הדיונים על הסרט: לוי גרי, יושב ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות במשרד הפנים.
מה לצבא ולהחלטותיה של המועצה, גוף הצנזורה התרבותית המרכזי בישראל? הסמכות לחרוץ את גורלם של סרטים, ובאותם ימים גם מחזות, היתה נתונה בידי המועצה. אבל פניות מהמועצה למערכת הביטחון לשם התייעצות נעשו מפעם לפעם מאז הקמת המדינה. בשנת 1951 הביאה פנייה כזאת לפסילת מחזהו של יהושע בר־יוסף "סערה בים", על פי הנחייתם של הרמטכ"ל ומפקד חיל הים ובידיעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. המחזה עסק בהתעללות קציני הצי הישראלי במלחים על ספינה של חיל הים, ונפסל גם כאשר בר־יוסף הגיש למועצה גירסה מתוקנת שבה הועתקה עלילת המחזה מישראל לניקרגואה.
"מ.א.ש.", קומדיה בבימויו של רוברט אלטמן ובהשתתפות כוכבים כאליוט גולד, דונלד סאתרלנד וסאלי קלרמן, היתה עניין שונה לחלוטין. לא יצירה ישראלית אלא סרט אמריקאי שהופק בעיצומה של המחלוקת החריפה בארצות הברית על מלחמת וייטנאם, על מעללי רופאים אמריקאים בבית חולים שדה במלחמת קוריאה שהתרחשה שני עשורים קודם לכן. אבל מן הרגע שבו נחת עותק של הסרט בישראל, בראשית 1970, הוא נשפט על ידי הרשויות כמעט אך ורק בהקשר המקומי: תחושת המועקה הגוברת בציבור הישראלי בימי מלחמת ההתשה. זו התנהלה באותם ימים מול הצבא המצרי לאורך תעלת סואץ וגם בגבולה המזרחי של ישראל, משם חדרו מחבלים פלסטינים וביצעו התקפות ופיגועים נגד אזרחים וחיילים.
המונח "מלחמת התשה" חדר לשיח הישראלי בראשית 1969, כאשר גברו ההתקפות המצריות על כוחות צה"ל לאורך תעלת סואץ. באותה שנה הכריז נשיא מצרים נאצר רשמית על האסטרטגיה של התשת ישראל, וזו מצאה את ביטויה במספר גובר והולך של חללים, בעיקר לאורך התעלה, כתוצאה מהפגזות, הפצצות, חדירות וצליפות. לאחר שפורסם כי בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 1969 נהרגו 87 חיילי צה"ל, כתבה ב"על המשמר" דליה שחורי: "יש במצב זה כדי לגרום מועקה, ולא תמיד עומד לנגד העיניים הציווי שלא ליפול ברוח ולא להניח למלחמת ההתשה להשיג את מטרתה". את רוח התקופה תימצת בכמה משפטים העיתונאי אלי ניסן ב"דבר" במאי 1969: "השאלה העממית בנוסח 'מה יהיה הסוף' היא הדילמה הממשית הניצבת בפני העם הזה זה קרוב לשנתיים", כתב ניסן, "זו שאלת הזעקה של משפחות שכולות, זוהי שאלת החרדה של הורי חיילים בקווי האש, זוהי שאלת המועקה של האזרח הנזעק יום יום למראה שמות החללים המעוטרים מסגרות שחורות, ובסופו של דבר זו שאלתה המדינית, הצבאית והלאומית של ישראל".
בראשית 1970, כאשר החלו הדיונים על הצגת "מ.א.ש." בישראל, החריפה המלחמה עוד יותר. ישראל עברה לתקיפות עומק של חיל האוויר בשטח מצרים ובתגובה הגבירה ברית המועצות את מעורבותה בסכסוך. טילי נ"מ שסיפקה למצרים הביאו להפלתם של מטוסי קרב ישראליים. התחושות הקשות נהפכו באותה שנה גם לביקורת על מדיניות הממשלה, בעיקר לאחר שפורסם כי ראש הממשלה גולדה מאיר התנגדה לנסיעתו של ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, לפגישה עם נאצר. הביטוי הבולט ביותר לרוח המחאה באותם ימים היה "מכתב השמיניסטים", שבו כתבו עשרות תלמידי י"ב: "אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים". לפרשת גולדמן ומכתב השמיניסטים הצטרפה גם המחלוקת סביב החלטת התיאטרון הקאמרי להעלות באפריל 1970 את יצירתו האנטי־מלחמתית הנוקבת של חנוך לוין "מלכת אמבטיה", שאושרה להצגה לאחר שהוצאו ממנה שני קטעים. לחץ ציבורי והפרעות של צופים זועמים הביאו להורדת המופע לאחר זמן קצר.
בספרו המקיף "התשה — המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר, 2017) הקדיש פרופ' יואב גלבר פרק שכותרתו "סדקים בקונסנזוס" לתופעות ותהליכים שנראו בעיני בני התקופה כ"היחלשות חוסנה של החברה". גלבר איננו מזכיר בספרו את האיסור על הקרנת "מ.א.ש." כביטוי נוסף לאווירת אותם ימים, כמו גם למכלול היחסים בין הצנזורה התרבותית בישראל לבין מערכת הביטחון.
הקרנת "מ.א.ש." לקצינים והאיסור על הקרנת הסרט היו ביטוי אופייני לתפישתם של הצנזורים הממלכתיים. הם פעלו בדרך כלל כדי לשמר את האתוס הלאומי־ביטחוני גם מעל מרקעי בתי הקולנוע ובמות התאטרון. הטיפול בסרט גם שיקף את תפישתם של גורמים בממסד השלטוני בדבר כוחו של המדיום הקולנועי בעיצוב תודעת הציבור בכל הקשור לשאלות לאומיות־ביטחוניות והשפעתו הפוטנציאלית על מוראל האזרחים והחיילים. "הסרט יכול להעלות ולהוריד אומה", אמר אליעזר ליבנשטיין לדוד בן גוריון ב-1948.
בשנות החמישים העביר צה"ל בקביעות מימון למפיקי יומני החדשות של "גבע" ו"כרמל הרצליה" שהוקרנו בבתי הקולנוע בתמורה לשידור כתבות חיוביות על חיי הצבא. ב-1960 פנה בן גוריון לשר הפנים חיים משה שפירא בבקשה לשקול את פסילת הסרט "חולות לוהטים" בטענה שהוא "מחלל שם הנופלים".
רוב המידע המובא כאן לקוח מתיק הסרט במועצה לביקורת סרטים ומחזות השמור בארכיון המדינה. כתיקים אחרים בארכיון, גם זה מאפשר להציץ אל הדרך הפתלתלה שבה מנסה הביורוקרטיה להתמודד עם סוגיות ערכיות ושאלות ציבוריות. מהמסמכים, המודפסים במכונת כתיבה או רשומים בכתב יד, צפה ועולה רוח הזמן, אך לא תמיד מתועדים בה כל ההקשרים ההיסטוריים שהשפיעו מבלי דעת על האמירות, הדיונים וההכרעות.
אחד המסמכים הראשונים בתיק כולל תקציר של עלילת "מ.א.ש." באנגלית ותרגומו, החלקי והמרושל, לעברית: "קורות שלושה רופאים במלחמת קוריאה. שלושתם היו שחקני רוגבי באוניברסיטה, ושלושתם מזלזלים בביורוקרטיה הצבאית. קשה לשפוט על פי התנהגותם המטורפת שאלה רופאים. באותו בית חולים צבאי נמצאת לוטננט דיש, אחות רחמנייה יפיפייה וקפטן ולדובסקי הידוע בזכות כוחו המיני. כמובן שצוות כזה מוכרח 'לעשות שמח' ואכן זהו מה שמתרחש". בבקשה הראשונה שהוגשה למועצה הוכתר הסרט בשם העברי "רופאים בשירות פעיל". רק בחלוף כמה חודשים, לאחר שהסרט זכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן ולפרסום נרחב ברחבי העולם, החליטו המפיצים לדבוק בשם המקורי "מ.א.ש.", ראשי התיבות באנגלית של "בית חולים כירורגי צבאי נייד".
ב-6 בפברואר 1970 הוגשה הבקשה למועצה לביקורת סרטים ומחזות לקבלת רישיון הקרנה. את הבקשה הגישה הסוכנות הישראלית של תאגיד הקולנוע האמריקאי "פוקס המאה ה-20", חברה שהיתה גם הבעלים של קולנוע "תל אביב" שבו עתידה להיערך ההקרנה הסגורה לקציני צה"ל ולאיש השב"כ. המועצה פעלה בזריזות: בתוך שבוע צפו בסרט חברי ועדת משנה, שכללה את היו"ר גרי והגב' מ' אשכולי. שניהם קבעו כי הטיפול בסרט מחייב דיון במליאת הוועדה, אך גרי כבר גיבש את דעתו: "לא נראה לי שבמצבנו דהיום אפשר להקרין סרט זה!" כתב בשולי המסמך עוד טרם נועץ עם קציני הצבא.
דעתו הנחרצת של היו"ר הידהדה כחודש אחר כך, בעת שמליאת המועצה התכנסה לצפות בסרט ולהחליט על גורלו. בדיווח על הדיון שנערך ב-16 במארס נרשם כי שישה מתוך חברי המליאה קבעו שאין להתיר את הקרנת הסרט בישראל. אחד החברים, ניצב משנה יעקב נש, דובר משטרת ישראל, הציע לאשר את הקרנת הסרט בהגבלת גיל, וזאת לאחר שיוצאו ממנו קטעים מסוימים — אלה העוסקים בניתוחים. היה רק חבר אחד במועצה שסבר כי אפשר להתיר את הקרנת הסרט ללא קיצוצים: העיתונאי שלום רוזנפלד מבכירי "מעריב". בזיכרון הדברים של הישיבה צוין כי הסרט מתאר באורח ציני את השירות הרפואי של צבא ארצות הברית במלחמת קוריאה. "לדעת רוב חברי המועצה אשר ראו את הסרט הוא עלול לפגוע ברגשות הציבור בישראל בשעה זו, למרות היותו סאטירה טובה מבחינה אמנותית. הוחלט אפוא שלא להתירו לפי שעה". ב-18 במארס הועבר פסק דינה של הוועדה בעניין "מ.א.ש." לידיעת חברת ההפצה. "בזאת הנני להודיעכם כי המועצה סבורה שהצגת הסרט הנ"ל בשעה זו בישראל עלולה לפגוע ברגשות הציבור ועל כן החליטה שלא להתיר את הצגתו עתה, אך תשוב לדון בו בזמן המתאים", כתב מזכיר המועצה ח' קרניאל.
מה בדיוק הטריד את גרי ומרבית חברי המועצה לביקורת סרטים ומחזות? מדוע יצרו את הזיקה בין השתוללותם של שלושת המנתחים בקוריאה לבין המציאות הביטחונית בישראל? האם הוטרדו מן הפגיעה האפשרית במוראל הציבור וברגשות הורי החיילים או אולי היה זה רצון לשמור על מעמדו של הצבא? או חששו מהחדרת רוח אנטי־מלחמתית בסגנון אמריקאי, שאולי תביא בעקבותיה גם ביטויי מחאה ציבורית כדוגמת הפגנות ההמונים בניו־יורק, וושינגטון וערים נוספות בדרישה ליציאה מווייטנאם?
בניסיונו הנמרץ להבטיח שחברי המועצה לא ינסו לשנות את עמדתם ולאשר את הקרנת "מ.א.ש." הסתייע גרי בידיעה שהתפרסמה בעיתון הצבא האמריקאי "ארמי טיימס" וצוטטה ב"ניו יורק טיימס" במארס באותה שנה. על פי הידיעה אסר שירות הסרטים של הצבא וחיל האוויר על הצגת הסרט בבסיסי צבא שכן הוא מציג בצורה בלתי חיובית את המערכת הצבאית. כעשרים קציני כוח אדם, הסברה ורפואה יחד עם כמרים צבאיים הוזמנו לצפות בסרט והם שהמליצו לנהוג כך. על פי הידיעה, הקצינים הצנזורים הללו חשו שהסרט יפגע "באמונו של החייל הממוצע בכל הקשור לטיפול הרפואי שהוא עשוי לקבל בשעת קרב".
בחודש מאי עמד גרי להיעדר מן המשרד לזמן מה והותיר דף הנחיות למזכיר המועצה. הוא ביקש מהמזכיר קרניאל להביא לידיעת חברי המועצה מה שהגדיר כ"אינפורמציה בלתי פורמלית" בדבר האיסור שהוטל על הקרנת "מ.א.ש." במחנות צבא בארצות הברית. על בסיס מידע זה ניסח את מסקנתו החד־משמעית שממנה הידהד האתוס הישראלי של "עם לוחם", שהתמצה היטב באמירתו של יגאל ידין שני עשורים קודם לכן כי "אזרח הוא חייל בחופשה שנתית של אחד עשר חודשים". בעיניו של גרי, במאי 1970 "מאחר ובישראל היום כל המדינה — מחנה צבאי, וכל העם צבא, אין לדעתי להתיר כיום סרט זה". הוא הורה גם להביא בפני המועצה את "חוות דעת הפורום המיוחד" — ככל הנראה הכינוי שהעניק לשופטים הצבאיים ולבכירי אכ"א. והשורה התחתונה: "במקרה שיוגש ערעור אני מתנגד בכל תוקף לשינוי החלטת המועצה".
מפיצי הסרט לא מיהרו לשתף את אמצעי התקשורת בידיעה על פסילת הסרט להקרנה בישראל. רק שלושה חודשים אחר כך נודע על כך לציבור. בראשית יולי פורסמה על כך ידיעה ב"מעריב". הכותב, יורם פורת, תהה מה עמד מאחורי החלטת הצנזורה. כשפנה למזכיר המועצה ח' קרניאל נאמר לו כי "רוב חברי המועצה מצאו בסרט גילויי אכזריות וזוועה, לצד סצנות ברוטאליות, אשר עוררו אסוציאציות בלתי נעימות עם מצבנו בשעה זאת". קרניאל הדגיש שההחלטה אינה פוליטית ואינה משקפת אינטרסים אלה או אחרים מלבד הרצון להגן על רגשות הציבור. ב"הארץ" ציטט מבקר הקולנוע יוסף שריק את הביקורות הנלהבות על "מ.א.ש." מפי מבקרי הקולנוע האנינים ביותר בניו יורק. "לצערי יש בפי בשורה רעה. אלה מביניכם אשר החמיצו את 'מ.א.ש.' בפסטיבל קאן ייאלצו לנסוע לניו יורק, שיקגו או סאן פרנציסקו כדי לראות את הסרט", כתב שריק, "הישראלים אינם רשאים לראות סרט שהוכתר בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים בקאן והמביא את האמריקאים לידי צחוק הנמשך עוד ועוד ללא אי נוחות. רשאים לראות אותו רק אלה היושבים במועצה לביקורת סרטים. אנו, האחרים, מפגרים קצת בשכלנו. כנראה רגשותינו עלולים להיפגע עד ידי צחוקינו… לפי שעה".
הפרסומים בעיתונים הולידו כמקובל שאילתות בכנסת. שלום כהן מסיעת העולם הזה ותופיק טובי מרק"ח ביקשו משר הפנים, הממונה על צנזורת הסרטים והמחזות, לענות אם הסרט אכן נפסל ומדוע. לוי גרי שיגר לסגן שר הפנים יוסף גולדשמידט (המפד"ל) הצעות למענה לשאילתות. היו הבדלים בין נוסח התשובות המוצעות לשתי השאילתות. באחת נומק איסור ההקרנה בהערכה כי התיאורים בסרט של הנעשה בבית החולים הצבאי "יפגעו ברגשותיהם של אזרחים רבים אשר קרוביהם נמצאים בשירות פעיל בחזית". בתשובה האחרת הובע חשש מפגיעה "ברגשותיהם של חלק גדול מהציבור". לצד התשובה צירף גם "דברי הסבר" על החלטת המועצה: "הסרט הוא סאטירה חריפה נגד המלחמה, אך הוא עשוי על רמה גבוהה ואין סיבה לאסרו. ההתרחשות של העלילה היא בבית חולים צבאי בשדה, וסצינות רבות מראות ניתוחי חיילים על כל הפרטים, כשהדם ניגר כמים. המועצה בדעה אין להתירו בשעה זו כי הוא עלול לפגוע לא רק באנשי הצבא, אלא בחוגים רבים אחרים, כגון משפחות החיילים". עוד כתב גרי: "השבוע הגישה חברת ההפצה בקשה לערעור, כשהיא מוכנה לקצר במידה ניכרת את סצינות הניתוחים והדם. המועצה תדון בערעור בימים הקרובים".
בינתיים השתנתה המציאות: ב-7 באוגוסט 1970 הוסכם על הפסקת אש בין ישראל למצרים ומלחמת ההתשה לאורך התעלה תמה. עשרה ימים אחר כך כבר החליטה המועצה להתיר את הקרנת הסרט למבוגרים מעל גיל 16, לאחר שהמפיץ יבצע את קיצוץ "תמונות הדם" במהלך הניתוחים והמועצה תבדוק ותאשר זאת. בראשית ספטמבר "חברי המועצה הביעו סיפוקם מן ההשמטה" לאחר שצפו בעשר הדקות של תמונות הדם בחדר הניתוח שקוצצו. ההיתר להקרנה ניתן, אבל אזרחי ישראל נאלצו להמתין עוד כמה חודשים. הפעם היה זה בשל שיקולי המפיץ.
רק בסוף נובמבר 1970 עלה סוף סוף "מ.א.ש." על המסך בקולנוע "תל אביב", הפעם לעיני ציבור הרחב. מבקרי הקולנוע עסקו לאחר ההקרנה לא רק בסרט אלא גם במה שאירע בדיוני המועצה בטרם הפסקת האש. "היסוסים מעין אלה מלמדים שוב עד כמה מזלזלת הצנזורה בבגרותו של הציבור הישראלי", כתב רם עברון ב"למרחב". גם יעקב העליון קבע ב"מעריב" כי המועצה טעתה בהחלטתה הראשונה לאסור את העלאת "מ.א.ש." בימי מלחמת ההתשה. שותף לדעה זו היה גם שלמה שמגר ב"ידיעות אחרונות" שכתב: "אין כמובן כל השוואה בין הקצבים העוסקים ב'מ.א.ש.' ברפואה צבאית לבין הטיפול שמקבל אצלנו כל פצוע, אבל על זה לא חשבו".
לוי גרי, מצדו, נותר משוכנע בצדקת הפסילה. "הסרט הובא לפנינו בתקופה חמה מאוד, כשנשפך פה הרבה דם", אמר בראיון למעריב, "חשבנו שאין זה הזמן המתאים להראות סרט שגם בו נשפך הרבה דם, שמוצגת בו ציניות מקפיאה של רופאים". המבקרים שיבחו את הסרט, אבל לפחות ב"העולם הזה" צורפה לביקורת החיובית הסתייגות: "הצנזורה שלנו קיצצה את הקטעים המחרידים ביותר במלאכתם של הרופאים, וכתוצאה מכך ניטל חלק מן העוקץ של הסרט, שעשוי היום להיראות כתיאור קבוצת רופאים העושה חיים". תזכורת לכך שגם צינזור חלקי עלול לשנות באופן משמעותי יצירת קולנוע ולפגוע במהותה, לא פחות מאיסור מוחלט על הקרנתה."