את הביקור בישראל של סטנלי דונן שנפטר אמש והוא בן 94 אני לא אשכח. לארץ הוא הגיע במסגרת המחווה שערך פסטיבל הסרטים בחיפה ב 1992 למחזות הזמר הגדולים של הוליווד, מחווה שנולדה שנה קודם לכן על חופי התכלת של פסטיבל קאן. גלגולו של הסיפור הוא עניין מרתק כשלעצמו שוודאי יסופר במסגרות אלה או אחרות, אבל הוא קשור לימיו האחרונים של יורם גלובוס כנשיא MGM, אולפן הענק המיתולוגי שהפיק את זוכה הפסטיבל הצרפתי שנה קודם לכן, הסרט "תלמה ולואיז" וגם את מיטב סלסלת המיוזיקל'ס התפוחה של הקולנוע האמריקאי.
סטנלי דונן עם פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל הסרטים הבין לאומי בחיפה. מקור : דוני ענבר.
הכוונה היתה להביא לארץ, במסגרת הקרנה של עשרת הסרטים הגדולים של הז'אנר באיכות משוחזרת את גדולי הכוכבים תוך ידיעה שלא מדובר כאן בחברה צעירים… נעשתה פניה לג'ין קלי שענה כי הוא מודה על ההזמנה אולם בשל מצבה הבריאותי של אשתו אינו יכול להגיע. סיד צ'ריס, שותפתו לריקוד בכמה וכמה אגדות פילם נענתה, אולם התנתה את הגעתה בצירופו למסע של בעלה, הזמר טוני מרטין והטון מייסטר שלו המלווה אותו לכל מקום. דונן, שהיה שותפו של קלי לכמה מהסרטים המכוננים של הז'אנר הסכים לבוא, מן הסתם משום שמדובר בארץ הקודש, אחרי הכל. דונן, גם בסוף שנות ה- 60 לחייו היה הצעיר, האנרגטי והמשעשע שבחבורה. בלובי של המלון החיפאי הוא לא הפסיק לספר בדיחות.
בערב הגאלה התעורר מרטין, זמר על עם קבלות בעסקי השעשועים האמריקאי של שנות ה 30 – 50 לחיים חדשים עם תזמורת ג'אז מקומית במיטב השירים מתוך מחזות זמר ידועים בהופעה מתוכננת ל – 20 דקות שנמתחה למעבר לשעה ורבע לתשואות הקהל הנרגש. האסופה של הסרטים הנפלאים שבאה אח"כ נפתחה אמנם ב"גרבי משי" של רובן ממוליאן, במאי ענק ורב זכויות בזכות עצמו בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, עם צ'ריס בתפקיד הראשי של נינוצ'קה קומיסארית הסובייטית שבאה לפריס ומתאהבת גם בעיר האורות וגם בפרד אסטייר. אולם כמות נכבדה של הסרטים שהוקרנו היו של דונן ושותפו קלי.
כמובן שבואו של האיש המוכשר הזה על הקבלות שנשא עימו הולידה גם מסיבת עיתונאים ופגישות שבהן נשפכו ממנו תובנות רצופות באניקדוטות על חייו המקצועיים, על שותפיו לעשיה ועל הסרטים שעשה במהלך הקריירה שלו. אחד הסיפורים המשעשעים ביותר היה קשור לסרט פורץ הדרך (ואולי גם הסרט שהביא, בלא דעת גם תחילת גסיסתו של המיוזיקל המסורתי) "יום בניו יורק" במקור " On The Town ". הסרט, עם המוסיקה הנפלאה של לאונרד ברנשטיין ורוג'ר אדנס עקב אחרי יום אחד, משחר ועד שחר בחייהם של שלושה מלחים אמריקאים, צ'יפ, גבי ואוזי מהפרובינציה שיורדים לחופשת חוף בניו יורק ומחליטים לקרוע את העיר. בתפקידים הראשיים בהתאמה פרנק סינטרה, ג'ין קלי עצמו והשלישי, ג'ול מונשיין.
מלבד ההנאה העצומה שהסרט הישב, חדשנותו וחשיבותו של הסרט, ביוזמתו של קלי המחדש האובססבי שפרץ תדיר את הגבולות העלילתיים של הסרט המוסיקאלי היתה שהוא הוציא את הסיפור מתחומו של האולפן אל הרחובות ואתרי התיירות האמיתיים של ניו יורק. בכך ניפץ את עולם האגדה המקביל של הסרט המוסיקאלי והקומדיה הרומנטית אל תקרת הזכוכית של הריאליזם. דונן הצעיר במפגש הקולנועי הראשון שלו עם קלי המשופשף הלך כאן יד ביד. אחד מאתרי הצילום של הסרט היה על גגו של בניין ה"אמפייר סטייט" שהיה אז ב 1949 הבניין הגבוה והמפורסם בעיר. ביום הצילום הסתבר כי מונשיין סובל מפחד גבהים והוא מסרב לעלות לגג. אבל חוזה הוא חוזה ואחרי תחנונים ואיומים התרצה מונשיין והסצנות צולמו. "אבל", אומר לנו דונן, "תשימו לב לדרך שבה הוא שר ורוקד, למשל בשיר הפתיחה ברגעים המצולמים על הגג. כל הזמן הוא נוגע במשהו או במישהו. אם זה בקירות ואם זה בבגדים של אחד משני רעיו. כל הזמן . על זה הוא חשב כדי להפיג את הפחד הנורא בו היה שרוי". מאז כל פעם שאני רואה את הסרט הנפלא הזה, אני לא יכול שלא להיזכר בסיפור ולהתגלגל מצחוק. נסו ותהנו…
החוכמה והחיות המיוחדת של האיש הזה התגלתה גם באותם ימים בחיפה, כשהקריירה שלו כבר מאחריו – סרט הקולנוע האחרון שלו היה שלא בטובתו "בגידות בריו" מ 1984 עם מייקל קיין שכבר אז איבד כיוון בבחירות האמנותיות שלו. אבל הקריירה שהתחילה כרקדן, הפגישה והעבודה המשותפת עם קלי ככוריאוגרף ואח"כ כמה סרטים שביימו יחדיו, "יום בניו יורק" ו"שיר אשיר בגשם" כבולטים שבהם והיציאה העצמאית לדרך כבמאי של סרטים מוסיקאליים נפלאים כמו "שבע כלות לשבעה אחים" או קומדיות רומנטיות מקסימות כמו "שניים לדרך" ו"חידון בחרוזים" הוכיחו את כשרונו הענק של איש צנוע ומצחיק.
דונן היה אחד העדים החיים האחרונים לתקופה הנפלאה שבה פרחה תעשית הקולנוע ההוליוודית והיתה לחשובה ולמשפיעה בעולם כשיצרה מציאות מקבילה שרובנו נהגנו לצלול לתוכה בשמחה ובאימון רב. הוא עבד עם הגדולים ביותר כמו ג'ין קלי, פרנק סינטרה, פרד אסטייר, ג'יין פאוול, פיטר לאופורד, אליזבת טיילור, דבי ריינולדס, דונאלד אוקונור, סיד צ'ריס, ג'נט לי, בוב פוסה, האוורד קיל, ראס טאמבלין, חוזה פרר, מרל אוברון, אודרי הפבורן, דוריס דיי, קרי גראנט, ג'יין מנספילד, אינגריד ברגמן, יול ברינר, מיצי גיינור, דבורה קר, רוברט מיצ'ם, וולטר מאת'או, ג'יימס קובורן, גרגורי פק, סופיה לורן, אלברט פיני, דדלי מור, רקס האריסון, ריצ'ארד ברטון, ג'ין הקמן, ליזה מינלי, ברט ריינולדס, ג'ורג' סי סקוט, איליי וואלך, קירק דאגלאס, הארווי קייטל ומייקל קיין. למעשה ההיסטוריה הנרשמת והמשתנה של הקולנוע ההוליוודי.
גם לפרוש בזמן, אל מול המציאות המעכירה של בירת החלומות וערכיה האמנותיים צריך בגרות נפשית וכוח רצון ולדונן היה את זה. בייחוד כאשר כמה סרטים, מהאחרונים ברשימת העבודות הנפלאות ופורצות הדרך שלו זכו לכתף קרה מהקהל ומהמפיקים. לסיכום נוכל לצטט את מה שנאמר עליו כשקיבל ב 1998 את פרס האוסקר לשם כבוד על מפעל חיים " על גוף העבודה שסומן בחסד, באלגנטיות, בשנינות ובחדשנות חזותית ". ואלה יעמדו לו כל עוד יש קולנוע חיובי בעולם.