ערב תל אביבי קסום במסעדת "מאייאר".

השורות הללו מתייחסות בדרך כלל לאמנות הקולנוע. הפעם החלטתי להקדיש מקום לאמנות אחרת – אמנות הבישול. זה מה שיצא אחרי ביקור במסעדת "מאייאר" של הגאון הצעיר אוסמה דלאל שהחל את דרכו בכוך בעכו והחליט עכשיו לשחות בבריכה של הגדולים בתל אביב. והוא יהיה כריש – אולי גם לוייתן בתחומו !!!
עוד יומיים הבחירות הכי מכוערות באמריקה (מי אמר שמציון לא תצא תורה…), אתמול העצרת בכיכר, מלמעלה סופרים ומתייגים את השמאלנים ולזוג המלכותי יש יומולדת – בקיצור לחוץ ואין אויר. ומה הכי טוב לעשות במקרה כזה, בין גשם ראשון לחמסין צפוי אם לא לצאת לחפש את אוסמה דלאל בתל אביב בערב.
האמת – את הרמז קיבלתי רק לפני ארבעה ימים, בפרסום באתר מאמריקה ששלחה לי ידידה על הטראנד המתפתח לאוכל פלסתינאי. ופתאום מצאתי, שוב את דלאל, נער הקסם של מאכלי הים מעכו שנעלם לי בשנה האחרונה.
שנבין, את אוסמה דלאל גילית במקרה. נסענו להסתובב קצת בעכו וחלק מהסיור כלל גם אוכל. אמרו לנו לנסות את המקום של דלאל בשוק התורכי ואני חלמתי על חומוס ופלפל ופיתה טריה וחמוצים, ואולי גם צ'יפסקבאב. כשבאנו לחנות הקטנטנה – ארבעה שולחנות בסה"כ ומטבח בחנות צמודה הבנתי שאני לא במקום הנכון עבורי – אני מאלה שלא מתים על דגים.
הכל השתנה עם המנה הראשונה ואלה שבאו אחריה כי אי אפשר להגיב אחרת לטעמי גן עדן. הכל עשוי במקום, הכי טרי שיש, שחה בים רק לפני שעות אחדות ומקבל טעמים וניחוחות של הכי שופרא שאפשר. בקיצור – אחרי כשלוש שעות של שכרון חושים התנדנדנו בחזרה למכונית עם שבועה בלב ובפה שאת דלאל לא נשכח.
ואז הוא נעלם, לפחות לי – מה לעשות אני לא קורא מדורי רכילות וסלבריטי, היה נכח נפקד עד יום רביעי שעבר והמאמר. והנה גיליתי שהוא ממש כאן, במקום חדש – הרבה יותר גדול, הרבה יותר מחייב, הרבה יותר מפחיד – לפחות מבחינתו.
אמש, בראשון התייצבנו, אותו צוות של עכו, אותו הרכב שבוי. ומה אומר – זה רק התפתח והשתפר. "מאייאר", מסעדה השוכנת למרגלות מלון הבוטיק (עסק מתפתח ומעורר סקרנות) "עלמה" דקה אחת מגורדי השחקים שצמחו בין העצים של שדרות רוטשילד. ואגב זה – להלן הערת כיוון ליוצאים לנשף : יום ראשון הוא יום נפלא לכך. המדרכות והשבילים של רוטשילד דלילים מאדם ואפשר לחיות ולמצוא מקום לשבת, וגם חניה, פתאום גם במרכז הלב הפועם של המטרופולין התוסס.
המקום קסום. גינה טוסקאנית, כפרית, באמצע העיר. תאורה מספיקה בשביל לראות כמה החיים יכולים להיות יפים שהיא מבואה מדוייקת למה שיגיע בהמשך. ישבנו בחוץ בערב שהוא לא קר ולא חם, ככה הוא באמצע. השולחנות התמלאו אבל למרות זאת היה שקט. האקוסטיקה של השמיים הפתוחים שרק כמה שריגי גפן מזדקנים חיפו עליהם הבליעה את השיחות מסביב.
קבוצת מלצרים צעירים, יעילים וחביבים מרחפת בין השולחנות, לא מחמיצים דבר. ומגיע התפריט. חלק מהמנות זכורות לטוב מהימים ההם בעכו, חלק זה מקרוב באו. דלאל יספר אח"כ שגם המנות הוותיקות עברו שינוי ועדכון שהזמן, הנסיון והדמיון גרמן.
קשה לבחור – הכל נראה מזמין, מעניין, מתסיס ריר. בחרנו ארבע מנות ראשונות, לחלוק, ובזהירות גם את המנות העיקריות. פטאייר, מן אוזני המן הממולאים בעשבי טיבול, סביצ'ה דג מתובל, קוסה מחשי (כמו אצל הגשש אבל מה-זה-טעים), מנזלה תבשיל חצילים וחומוס עגבניות וצנובר על יוגורט ולחם חם ופריך שמוגש עוד במהלך ההזמנה, מלווה בצלוחים עם מטבל טעים של חומוס שחור ועגבניות.
התנפלנו על כל אלה, ועם הלחם הנפלא סגרנו סיבוב ראשון שמלא אותנו בהרבה אושר ובקיבה רוויה. אבל יש גם מנות עיקריות כמו קטאייף חלקי פנים ורוטב שזיפים, כנאפה דג או תבשיל צוואר שור וגם אלה באו בתאווה רבה אל פינו. המנות האחרונות כללו את לילות ביירות – תבשיל של סולת וחלב עם סוכר, קרם פרש, אפרסק עם שקדים טחונים וסירופ גרניום מופלאה בעדינותה ומנת קרמשניט קלילה ומתוקה שנבלעה, למרות השובע, בשיטה הישראלית של יחלוקו – שתי מנות בארבעה כפיות.
בניגוד לאוסמה דלאל, אני לא משורר. אני גם לא מבקר מסעדות. סתם אחד שגדל במטבחו של אבא שאהב לשוטט בין הסירים של מסעדות אוטנטיות והתעקש להביא את מתכוניהן הביתה, אמא שידעה לאפות את העוגות הכי טעימות בעולם (תשאלו על עוגת הגבינה של לילי – מתכון שמתרוצץ בזכרונם של רבים ויש לו ממשיכים) ובת זוג שלא יודעת לפספס במטבח. "סתם אדם מאד פשוט" כדבריו של היגינס.
אז אני לא יודע לנגח את הפריכות של הבצק של הפטאייר עם העשבים המרכיבים אותו ומשלימים את הפיצוץ בפה. לא יודע לרווח את הדג הנא מהנוזל החמצמץ שבו הוא שחה. או להגדיר בדיוק את החומרים שבהם שהה צואר השור בדרך אל הצלחת שלי.
אבל אני ייודע שזה היה נפלא !!! טעים !!! מעורר השראה !!!
בין המנות ניגש אלינו דלאל ודיברנו על גם על נושא משותף – אוכל בקולנוע. "החגיגה של באבט" עלה מיד על השולחן, סרט חד פעמי על האוכל כאמנות, עם יכולותיה של ארוחה עשויה היטב להפוך גם עמי ארצות לבני תרבות רגישים ופתוחים זה לזה. אם זה תלוי בו ובי ובכם – יכולים להיות בארץ הרבה אנשים טובים יותר אחרי ביקור בססטודיו למזון של אוסמה דלאל וטעימה שמימית ממה שהוא מגיש שם. תאמינו – כדאי.
רוצה לשתף ?