"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט! מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים? " זעקה בוועדת השרים לחקיקה שרת התרבות בישיבה שנערכה לפני שנתיים, בימים הסוערים של הויכוח על הולדתו של תאגיד "כאן" ואישור החוק לקימומו על פני רשות השידור הגוססת. בעניין ההוא, כמו בהכרזות פופוליסטיות אחרות על מניעת תקציבים למוסדות תרבות אחרים התברר שמדובר בעיקר בקירקורי תקשורת, בהרבה מהומה על לא מאומה. לא היה כלום כי לא יכול היה להיות כלום והדרישות שלה להתערבות בעיניינים שמחוץ למשרדה ואפילו לאלה שבתחומן נדחו ע"י אלה ששמרו על חוקי מדינת ישראל והסדר הציבורי. היו אלה פקידי האוצר ויועצים משפטיים אחראים שלא חוששים עדיין מצווחותיה.
נראה שבקרוב מאוד, כנראה לאחר שתתפנה מעיצוב פני חגיגות יום העצמאות ה – 70 למדינת ישראל על פי הפרופיל המרוטש של ראש הממשלה ורעייתו, היא תפנה את האנרגיות הקולניות וההרסניות שלה ביתר שאת לכיוונו של הקולנוע הישראלי שהישגיו התכווצו כבר בכביסה שנערכת לו בשתי שנות כהונתה כשרה. התוכנית המונחת על שולחנה לביצוע, או לפחות לנסיונות לביצוע היא שיגור טיל קרקע-תקציבים לכיוון קרנות הקולנוע שעומדות בדרכה לדרוס את חופש היצירה והאוטונומיה של הקולנוע הישראלי.
עיקרה של התוכנית היא לבטל – אם היא תוכל, או לפחות לייבש את קרנות הקולנוע הללו האמונות עד היום, ובהצלחה מוכחת בארץ ובעולם בעיצוב פניו של הקולנוע שלנו ובהחלטות המקצועיות לעידוד הסרטים הטובים והפקתם. על פניהם היא מתכוונת להקים "תאגיד", כנראה ממשלתי ובודאי נשלט (בפרפרזה: "מה נעמיד כסף לקולנוע והם יעשו את הסרטים שהם רוצים לעשות ?") של פקידות ממונה שיחליט איך, למי ומתי לחלק את כספי העידוד לקולנוע ישראלי. במילים אחרות – התאגיד שראשיו ימונו ע"י הפוליטיקאים ויורכב מפקידים או עושי דבר השרה יחליט על תוכן, סגנון, כמות, הרכב אנושי של הקולנוע הישראלי. במקרים כאלה, כמו במקרים כאלה – על איכות לא ידבר איש.
וכך – כדי לזכות בעידוד ממלכתי לסרט צריך היוצר להגיש בקשה לפקיד הממונה מטעם, לעבור וועדות צנזורה, ואם הסרט יזכה בחותמת כשרות מטעם, רק אז הוא יזכה בתמיכה. כמו באירן, בתורכיה, כמו בארצות הקומוניסטיות לשעבר, כמו בבריה"מ ובסין. לתפארת מדינת ישראל.
לתוכנית הזאת יש כמה וכמה מכשלות, לא מינוריות המצפות לה בדרך, רובן חוקיות. כדי להעביר אותה ולקיים אותה תצטרך הגברת לקבל את אישור הממשלה ושם לא אוהבים אותה במיוחד. בנט, למשל אמר בדיון ההוא על "כאן" : " יש פה רצון להטיל סימני שאלה כדי להקשות ולייצר תקופה שהתאגיד יהיה בתלות מוחלטת בדרג הפוליטי". ארדן הוסיף אחריו : "אין חוק שלפיו הרשות לשידור ציבורי תעשה מה שאת תגידי". פולקמן, האיש של כחלון שר האוצר הוסיף מאוחר יותר :" אני מציע לפוליטיקאים להפסיק לבחוש בשוק התקשורת, ולהתרכז בעשייה חברתית וציבורית שלשמה נבחרנו לכנסת".
הכנסת עצמה גם היא חייבת להיות חלק עקרוני בתהליך משום שמדובר בשינוי חוק הקולנוע הנוהג כיום. החוק, בעקבותיו החל הקולנוע שלנו לפרוח ולהתעצם ולהצליח הועבר כידוע בכנסת לפני כ – 18 שנה, הורדם ע"י חוק ההסדרים והאוצר לשנה, שנתיים וחזר לאישור ברוב קולות. על פי החוק, הנוהג כיום, הוקמה מועצת הקולנוע שפרוצדוראלית מסונפת אמנם למשרד התרבות, אבל היא אמורה להיות מורכבת ברובה מאנשי מקצוע בתחום הקולנוע והאמנות, עצמאית בהחלטותיה והיא הקובעת את הקריטריונים לחלוקת הכספים הציבוריים בין הקרנות והגופים הנתמכים האחרים. הקרנות מצידן הן גופים ציבוריים עצמאיים, עם יו"ר, מועצות מנהלים ותקנונים ואורגנים ניהוליים שאינם תלויים בהחלטותיהם ובקיומם במשרד ממשלתי זה או אחר. והם, ורק הם מחליטים באיזה פרוייקט קולנועי לתמוך, איך ובכמה כסף.
בחוק הקולנוע נקבע בין השאר כי כ 50 אחוזים מכספי התמלוגים שיגיעו מגופי השידור בטלוויזיה יועברו למימון הפעילות והתמיכה הקולנועית. הסעיף הזה בחוק לא מצא חן בעיני אנשי האוצר שניסו לטרפדו בהתנגדותם העקרונית ל"כסף צבוע". בסופו של דבר בלי יכולת או רצון לשנות שוב את החוק ובמשא ומתן שנערך לפני כחמש שנים הוחלט בשיתוף עם יו"ר מועצת הקולנוע שבמקום 50 האחוזים יוקצה סכום קבוע של כ – 80 מליון שקל שיהיה מיועד לעידוד הקולנוע הישראלי אותו תחלק המועצה לקולנוע. תוקפו של ההסכם נקבע לחמש שנים ואלה עומדות להסתיים השנה. לכן מכריזה השרה מעל כל במה כי עכשיו, בתקופת פקיעת ההסכם, היא תשנה את הכללים. ובמסגרת זאת ולאור מסקנות של וועדה מטעם שמנתה, היא מתכוונת, על פי לחישות ורמזים, לדרוש את השינויים "שלה" ואת הקמת התאגיד.
מה שהיא, אולי לא לוקחת בחשבון זה שעם פקיעת ההסכם החמש שנתי, חוזר הנוסח המקורי של החוק לתוקף. זאת אומרת אם ההסכם לא יחודש, האוצר יהיה חייב לחזור ולצבוע את כספי ההכנסות מהטלוויזיה בצבעי הקולנוע או לשנות את החוק. ואת זה לא אוהבים, בלשון המעטה באוצר. ואולי בגלל זה הוחרג תקציב הקולנוע כשהוצא מחוק התקציב של 2019 שאושר רק עכשיו בכנסת ונכנס למסגרת הרזרבות.
שרת התרבות תצטרך לשכנע רוב של חברי כנסת להצביע על שינוי חוק הקולנוע, כדי להכניס לתוקף את התוכניות שלה. היא תצטרך לעמוד בפני התנגדות שכנראה תהיה קולנית מאוד של ענף הקולנוע שיסרב (כך כולם מקווים) להיכנע למציאות ז'דנוביסטית שתכפה עליו. אסור שאישור פרויקטים בקולנוע, בכל אמנות שהיא יהיה כפוף לצרכים הפוליטיים של הממשל התוקף, יהיה אשר יהיה. במדינה דמוקרטית אסור שפקידות ממשלתית תוכפף על אישור יצירות אמנות.
היא תצטרך לעמוד, שוב בפני שר האוצר שהתחייב לשמור על המוסדות הדמוקרטיים של ישראל וכמו שעמד ועצר לבסוף את סירוס ואולי ביטול הביטול של "חוק התאגיד" בטלוויזיה, כך הוא יצטרך להתעקש גם במקרה של הקולנוע. אני מניח שיש ויהיו כאלה שיזכירו לו גם את זה. ויש, כמובן גם בג"צ, למרות ההרכב ההולך ומתקדר שמרעיפה עליו שרת המשפטים, לאט ובשקט.
ויש גם צל של בחירות מתקרבות, כן או לא, וחקירות מתפתחות ותחקירים מתקרבים, המעורבים יהיו עסוקים לא מעט בימים של אחרי חגיגות ה – 70, לתפארת מדינת ישראל. ובינתיים עומדת שאלת התקציב לקולנוע של 2018 שעדיין לא אושר בשל ההרכב החסר של המועצה לקולנוע, מה שמכניס לצרות את עולם ההפקה שלנו. אבל זה רק חלק מהקלקולים שמנסה השרה להנחית על התעשיה שהיא ממונה על קיומה, שלומה ושלוותה.
ועל כל אלה נשאלת השאלה, ברוח ימי פסח הללו ולאור העובדה שבינתיים נרשמו לתחרות ה"אופיר" השנה רק כ – 12 סרטים, נכון לרגעים אלה (בשנים קודמות הכמות היתה פי שלושה) – האם באמת כאשר יענונו כן נרבה וכן נפרוץ, או שהמשבר כבר בפתח. או במילים אחרות : עברנו את פרעה, נעבור גם את זה ?