פסק זמן על מה שכולם מדברים עליו בארצות נורמאליות, בלי לעשות בעיניין דבר : על מזג האויר. אבל אצלנו נוסף עיוות המקומי האופייני כל כך למזרח התיכון – ההגזמה. אז קצת על שני אלה בקטע הבא שפורסם לפני כמה שנים באתר גלי צהל, אבל נשאר רלוונטי להפלא עד היום, ממש היום.
כשאלוהים חילק את הצרות לעולמו המושלם הוא נתן את סופות הטייפון ואת גשמי המונסון למזרח אסייתים, את הקור הנורא לרוסים בסיביר, את השטפונות לאירופאים, את המחלות לאפריקאים, את החום הנורא למדבריות אוסטרליה, האמריקאים קיבלו כפול- גם הוריקן וגם טורנדו, והיפאנים קיבלו רעידות אדמה וצונאמי.
ורק לנו נשארו מלחמות ומזג אויר שהוא בדרך כלל ממוצע. יש לנו קצת מכל דבר. חם בקיץ – לא נורא, ובחורף יורד גשם, לפעמים. המדד לאפשרויות ההשקיה שלנו הייתה הכינרת, כמעט לא היו נחלים שהלכו אל הים – ומי שהלך, זכה למנה לא מבוטלת של טינופת בדרך. "מה נעשה?", שאלו היהודים. "תגזימו", ענה האל והלך לו לשמוע מוסיקה. ואנחנו לקחנו את זה ברצינות, דבר אלוהים חיים אחרי הכל והתחלנו מגזימים. כל דבר הכי גדול. כל עניין הכי בומבסטי. כל פרפראה – כותרת ראשית.
כארץ היפר היסטרית שלא יודעת פרופורציות מהן אנו מגדילים כל דבר ומעכלים לדעת במהירות רווית סכנה. חשדות הופכות לכתבי אישום עוד לפני שהמשטרה מספיקה להדליף משהו. כלומניקים מדופלמים הופכים לסלבריטאים רק משום שהופיעו לכמה רגעים בטלוויזיה. זמרי פח הופכים לאמנים וליצנים צרודים לקובעי דעת קהל.
מושחתים הופכים לפוליטיקאים, פוליטיקאים לבעלי הון ובעלי הון לספרים. המוצר הכי נמכר הוא ההגזמה והכתובות על הקיר נכתבות בפונטים הכי בולטים – הכותרות הכי גדולות בעולם. ואם לא הכי גדולות, אז בעלות אורך החיים הקצר ביותר. כותרת דוחפת כותרת, סיפור הודף סיפור בדרך אל הפסגה. וכל דבר הופך לכותרת. שחיתות, פשיעה, קוליפורמים בחומוס ובחינות מיצב. קו העוני ומשכורות הבכירים. בר רפאלי וגברת נתניהו.
אין מקום בעולם שבו הכל הופך לכותרת בקצב שלנו. יומיים של חדשות מקומיות יכולים לאכלס שנה של טורי עיתונים בניו זילנד, למשל. צרות שלנו, צרות של אחרים. הצלחות שלנו והצלחות של אחרים. ספורט, בידור, בורסה, בריאות, וכמובן פוליטיקה – הכל כלול וכמובן – בלא אחריות אפילו עד שהדיו מתייבש, האד מתעבה, השמועה עוברת אוזן. הכל בערבון מוגבל לאותה שניה.
והכל הכי גדול. האחוזים הכי גדולים של עוני. הפערים הכי גדולים בין אלה לאלה. "שמעתי בום ענקי", מספר השכן שעמד בקצה הרחוב כשהתפוצץ הרימון מתחת למכונית המשפחת פשע. "זה היה בום ענקי, ענקי", מספר מי שזרקו אבן על מכוניתו. "היה בום נורא והעץ נפל", סיפרה אתמול הניצולה. הכל בבומים ענקיים, הכל בגדול, הכי גדול.
כזה הוא גם סיפור ה"סופה". מה יש, רק לפיליפינים מותר? רק לפלורידה? גם אנחנו אזרחי העולם, וגם לנו מגיע. וכך, כבר שנתיים כשבא החורף (וחורף זה גשם וקר ורוח), מגיעה עת הסופה. אצלנו זה לעולם לא יהיה סתם מזג אויר חורפי, עם גלים בים ועם עצים מתכופפים ברוח נושבת ועם גשם ועננים ועם עשר מעלות. אצלנו זאת תהיה סערה מתקרבת שמתכוננים אליה ומכינים את מפלסות השלג בירושלים, סוגרים את בתי הספר ומכינים את מכבי האש וחברת החשמל. אצלנו רצים לחנויות המכולת ולסופרים כדי להצטייד לקראת הסערה שהמדיה מכריזה עליה. והכל בשביל יום-יומיים של טיפות גשם על חלוני.
אז נכון שיש מזל רע ועץ נופל, או שיש שיטפון קטן או שאידיוט כזה או אחר נתקע בוואדיות במדבר למרות שכולם יודעים שזה מסוכן, ויוצא צוות החילוץ כדי להוציאו משם. ומיד מזדעקים צוותי הצילום וקופצים על הפגע כמוצאי שלל רב. ואפשר למחזר שוב את הכותרות המכינות אותנו לסערה.
זה מתחיל בהערה של דני רופ, הגורו של מזג האויר וזה עובר כרוח סערה אצל כל המשובטים שלו – ערוץ 2 מצטרף, הערוץ הראשון, גם הגברת השניה בערוץ 10. זה גולש לחדשות ברדיו, מטפטף לתכניות המגזין בטלוויזיה, ומכיוון שכולם לוקחים מכולם וממחזרים – זה מגביר ומעצים את ההדהוד. ממהרים להעלות את איש מפלסות השלג מירושלים, את אחראי המשמרת בחברת החשמל, את מנהל אתר החרמון – הלקמוס המקומי ללבן-לבן, ונשלחים, רצים לעמדות צילום בגשם שאולי מתחיל לרדת.
אני לא יכול לשמוע יותר על סערות. מערכות החדשות באשר הן ממשיכות לגחך עצמן לדעת, ואפילו רופ הגדול התוודה אתמול שמגזימים. זה בסך הכל גשם גשם משמיים, אפילו לא כל היום טיפות המים.