אצל שרת התרבות "הצוהלת" של ארץ ישראל (ולא תמיד של "מדינת ישראל") מתנהלים העניינים בסגנון "נעשה ונשמע" כלומר, קודם "נעשה" (או נכריז וננסה לעשות), בדרך כלל מה שאסור או לא נכון או מיותר או מוקדם, או מעורר מדנים ומחלוקת ורק אח"כ "נשמע" אם אפשר, חוקי, נכון לבצע. ברוב המקרים נשארת ההכרזה, והכוונה בעיקר להרוס, לקלקל, לשבור, להחרים, להתעמת נדחית ע"י מי שבאמת מפעיל שיקול דעת. אם זה היועץ המשפטי, יו"ר הכנסת, הנשיא, או השר הממונה על התחום בו היא מבצעת חדירה פולשנית.
אחרי הפצצות השטוקה על הספרות, התאטרון, תרבות המערב ונסיונותיה לפגוע גם בקולנוע, אחרי שפרסמה את היחס שלה לאמנים בכלל (שרת התרבות, כן?) אותם הגדירה כ"כפויי טובה וקפוצי תחת" היא מסמנת עכשיו כמטרה את הפריפריה. כן, אותה פריפריה שבגינה היא יצאה למסע הפופוליסטי לקושש קולות המאמינים והמעריצים. אבל עכשיו מסתבר שיש פריפריה ויש פריפריה וקו הגבול אינו גאוגרפי אלא פוליטי. הפריפריה שלה אינה הנגב ותושביו, אלא חלק מאנשי מרכז הליכוד. אבל כמו שירושלים היא פריפריה, כך גם מרכז הליכוד הוא פריפריה. הכל כלאם פאדי – גיבובי מילים וגניבת דעת.
המקרה הפרטי של מכללת ספיר בכלל ו"פסטיבל קולנוע דרום" בשדרות בפרט הוא בהחלט מקרה מרתק, מעט המייצג את המרובה. כבר שנים שהמכללה בשדרות, המתגאה במחלקה לקולנוע שהוציאה לא מעט בוגרים ועבודות שזכו להצלחה בארץ ובחו"ל, מקיימת פסטיבל המכוון להציג את הפירות הקולנועיים והקולות של הפריפריה. נדמה שאין פסטיבל אחר בארץ שמצליח, בשיניים ובאילוצים כלכליים אדירים להביא את הקולות של ישראל השניה למודעות המרכז ועושה זאת כמטרת קיום מוצהרת. כביכול, בדיוק הזמירות אותן משמיעה ה"צוהלת" מעל כל במה כ"מגנה כרטה" לפעולותיה.
בהגדרותיו מכריז הפסטיבל כי "תפיסתו הקולנועית שזורה בתפיסתו החברתית והתרבותית אותה ניתן לייצג במלה אחת: דרום. הדרום כנרטיב תרבותי. הדרום כשפה. הדרום כתפיסת עולם בישראל ובעולם. מן הבחינה הזאת גם קרית שמונה הצפונית היא דרום, גם שכונת התקווה היא דרום וגם הארלם בצפון ניו-יורק היא דרום." המארגנים ממשיכים ומפרטים את המטרות והאמצעים "פסטיבל קולנוע דרום פועל כבר כשני עשורים לעצב מרכז תרבותי חדש, לא שוליים של המרכז התל-אביבי, אלא מרכז אחר ושונה ששאלות ונושאים אחרים מעסיקים אותו. פסטיבל קולנוע דרום מעניק במה ומסך לקולות ולמראות של השיח הדרומי על כאביו ושמחותיו, סיפוריו ושיריו, מראותיו וקולותיו. אנו מאמינים שפצעים יש לחטא באור השמש וכי קולנוע נועז, קולנוע חוקר ומאתגר הוא השמש המיוחדת שלנו בדרום".
איזו כפפה מתאימה יותר לגברת מאשר הכפפה הקולנועית המושטת הזאת אל כוונותיה המוצהרות. אבל האם היד המושטת פוגשת יד אחות ? לא אצל שרת התרבות של "ארץ ישראל".
זה התחיל בקטן, לפני יומיים בסיפור די צדדי ב"וואלה". הכותרת היתה "שנה שניה ברציפות: מירי רגב לא תגיע לפסטיבל קולנוע דרום". במסגרת הכתבה מספר לנו שגיא בן נון ש"מאז שנכנסה לתפקיד שרת התרבות, החודש לפני שלוש שנים, מכריזה שרת התרבות שוב ושוב על חשיבות קידום הפריפריה. עם זאת, לוואלה! תרבות נודע כי זו השנה השניה ברציפות שרגב לא נענית להזמנה להגיע לאירוע הפתיחה או לאירוע הסיום של פסטיבל קולנוע דרום, פסטיבל הקולנוע הפריפריאלי היחיד בארץ". בן נון מזכיר כי אולי הסיבה קשורה לזיכרון לא נעים אותו נושאת השרה. "לפני שנתיים דווקא הגיעה רגב לאירוע הפתיחה של הקרנת סרטי בוגרי החוג לקולנוע במכללת ספיר, שהתקיים במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, ונאומה נתקל בהפרעות. לאחר שאמרה "לא ניתן קול למי שפוגע בחיילי צה"ל ותורם למסע ההשחרה השקרי נגד מדינת ישראל", נשמעו בקהל בתגובה קריאות בוז רמות. מסתבר שלא רק היא כפיל המסתובב בחנות חרסינה ככל שזה מדובר בתרבות ואמנות, יש לה גם זיכרון של פיל…
הלישכה, כמובן מכחישה שמישהו נפגע ושיש קשר "משרד התרבות והספורט בראשות השרה רגב תומך בפסטיבל קולנוע דרום ובסינמטק שדרות. השרה רגב נכחה לפני מספר חודשים בכנס שדרות במכללת ספיר ורואה חשיבות רבה בכל מפגש עם היוצרות והיוצרים באזור הדרום. כידוע למארגני הפסטיבל, נבצר מהשרה רגב להשתתף בפסטיבל הקרוב מאחר והיא שוהה בחו"ל". יומיים אח"כ היא תפגין גם תפגין נוכחות בקבלת הפנים למסי ונבחרת ארגנטינה על המגרש בטדי בירושלים, משחק שהיה מתוכנן להערך בחיפה הפריפריאלית יותר מירושלים, באיצטדיון חדש, מפואר ורחב מימדים יותר. העלות לקנית המעבר 2.7 מליון ₪.
זכרו את המשפט "משרד התרבות והספורט בראשות השרה רגב תומך בפסטיבל קולנוע דרום ובסינמטק שדרות" לקראת הפרק השני שכותרתו מתפרסמת היום באתר "הארץ". כותבת נירית אנדרמן תחת הכותרת "רגב נגד פסטיבל דרום" : "שרת התרבות והספורט מירי רגב הורתה לאנשי משרדה לבחון טענות שלפיהן פרויקט תיעודי של נשים בדואיות מהנגב, שיתקיים בפסטיבל "קולנוע דרום" ביום שני הקרוב, כולל הסתה וחתירה תחת מדינת ישראל. "פסטיבלים בתמיכת המדינה לא יכולים לתת במה לניגוח וחתירה כנגד מדינת ישראל, ערכיה וסמליה", כתבה רגב בהודעה שפרסמה הלילה בדף הפייסבוק שלה".
האירוע המדובר, כותבת אנדרמן "הוא "פרויקט מוכּרות", מייסודו של פורום דו־קיום בנגב. בפרויקט תיעודי זה הוענקו מצלמות וידיאו לנשים בדואיות, שעברו הכשרה קולנועית ולמדו את יסודות הצילום הדוקומנטרי. בדברי ההסבר באתר הפסטיבל מצוין כי "הסדנה מאפשרת לצלמות מהכפרים הלא־מוכרים בנגב לתעד את היומיום של חייהן — את האפליה, הגזענות והפגיעה בזכויותיהן, וכן את חוויית העימות או המפגש בין עולם של מנהג ומסורת לחידושי הטכנולוגיה ולהוויה הרב־תרבותית. הפרות זכויות אדם הן מנת חלקם התמידית של הכפרים הלא־מוכרים בנגב. התעמרות המדינה בתושבים הבדואים כוללת הריסות בתים ומניעת תשתיות בסיסיות כמו מים וחשמל, לצד אפליה בוטה במתן שירותים ציבוריים כמו חינוך ובריאות. למרבה הצער, עוולות אלה כמעט שאינן מתועדות או מסוקרות תקשורתית ופרויקט מוכרות נותן להן את הנראות הראויה".
הפרופסור סמי שלום שיטרית שהוא גם פעיל חברתי אקטיבי וגם יו"ר הפסטיבל וראש בית הספר לאמנויות ולכן לא יכול להוות כתובת להשמצות מסוג אלה השגורות על השרה ועוקביה מציין שמדובר בפרוייקט שעובדותיו כבר נדונו בפורומים שונים, כולל בתי המשפט, כולל הכנסת, כולל דוחות מבקר המדינה וכולל וועדות של משרדים ממשלתיים ואין בהן כל חדש, זולת העובדה שכאן מוצגת המציאות דרך העיניים של הנשים הבדוויות עצמן. הוא הוסיף שהאירוע הוא אחד מאירועים רבים שנערכים בעת הפסטיבל, אינו ממומן על ידו ומאפשר דיונים חברתיים ופוליטיים שנותנים במה לכל הצדדים.
מטעם הפורום לדו־קיום בנגב לשוויון אזרחי המארגן את האירוע נמסר כי " הפורום עובד מזה 20 שנה בשיתוף פעולה הדוק עם קבוצות של נשים מתוך הכפרים הבדואיים הבלתי מוכרים בנגב, וגאה לקחת חלק בפרויקט שנועד לקידום של שיח פתוח, דמוקרטי וחופשי. מצער לשמוע ביקורת כזו דווקא מצד השרה מירי רגב שבעצמה התבטאה בחריפות, בעבר, כנגד אפליה ואף גזענות שהיא חוותה מצד הממסד, ואנו מקווים שהיא תשכיל לצפות בסרט ולהבין החשיבות שיש בו לקידום הדמוקרטיה והקיום המשותף בישראל".
בתגובתה כותבת השרה רגב כי "הנחתה את ראשת מינהל תרבות, גלית והבה שאשו, לבדוק את הטענות, "ואם יימצא בהן ממש באשר לליבוי יצרים והסתה, ימוצו כל האמצעים החוקיים שברשותנו לעצור את קיומו של האירוע… מקומם לחשוב, שבעוד תושבי הדרום סובלים ממטחי רקטות, יש מי שבוחר לתת במה בפסטיבל קולנוע דרום לליבוי היצרים בין ערבים ליהודים בנגב".
אין, כנראה גבול לציניות ולהסתה ולניצול הפחדים האותנטיים של תושבי ישראל מפעולות טרור ומהמצב הביטחוני, גם לעיוות תפקיד של שרת תרבות במדינה הזאת. והגבול של הפריפריה, הוכח שוב, עובר כנראה בקו הירוק והולך רובו ככולו אל הנהר.
הפסטיבל יערך בין ה – 3 ל – 7 ביוני.