כסף קל, הרבה, לעשות מהר ולהעלם. נכנסים, מבצעים והולכים הביתה עם המצלצלים והרגשה טובה ששוב נדפקה המערכת של אלה שיש להם יותר מידי. עוד מכה שהצליחה על חשבון הסאקרים שכידוע לא מתים, רק מתחלפים. איזה מזל.
אז מה קורה כאן ב"אושן 8" ? , נשאלים הצופים. "מה זאת אומרת, מה שעשו ב"אושן 13" רק עם בחורות. ומה נעשה ב"אושן 13" ? "מה שהיה ב"אושן 12". ומה קרה באושן 12 "? בדיוק מה שקרה ב"אושן 11". ומה ב"אושן 11" ? כמו ב" 11 של דני אושן". ומה ב"11 של דני אושן" ? כמעט 60 שנה, לך תזכור…
אז נזכיר. בית המלוכה הדני (אושן) מגיע לקולנוע כדי להישאר בתחילת שנות השישים, כמה רגעים לפני שהקולנוע ההוליוודי המלוקק, אחוז בחוקי הצנזורה העצמית ובשמרנות הנרקבת של המלחמה הקרה וימי הדיקטטורה האולפנית עומד לקרוס אל דור צעיר המחפש אמת אחרת, ריאליסטית ואולי גם צינית יותר. זה קורה אל מול אירועים פוליטיים וחברתיים כמו רצח קנדי, מלחמת ויאטנאם המתלהטת, הרמת הראש של ארגוני זכויות אדם, שינוים בעולם המוסיקה וחדירת הרוק, והשפעת הקולנוע שמגיע מאירופה ומכתיר יוצרים חדשים ו-וותיקים מחדש.
השנה היא 1960. על לואיס מיילסטון, במאי וותיק שמושך קריירה עוד מימי נביטת הקולנוע, זכה באוסקר כבמאי כבר ב 1927 והציע בעבר את "במערב אין כל חדש" (1930), "שער הנצחון" (1948) ושורה של סרטים שפמפמו את רוח האומה במלחמת העולם השניה מוטלת האחריות לביים סרט פשע קליל שלא יטלטל מידי את המוסריות של הקהל השמרני. היצ'קוק יעשה את זה באותה שנה עם "פסיכו" האלמותי אל מול כל החברי וועדת הצנזורה והישר לבטן של הצופים, אבל מיילסטון שלנו לא חושב אפילו על זה.
"ה- 11 של דני אושן" שלו הוא שיר הלל לשמרנות החביבה שלאס ווגאס הנהנתנית מייצגת בציבוריות האמריקאית, אפילו אם בכוונתו לשדוד במהלכו את בירת ההימורים העולמית. בשביל להוכיח חוסר רצינות מחד, אבל רצון להחליק בקלות אל הגרונות של הצביעות החברתית האמריקאית הוא לוקח את "חבורת העכברושים" הפופולארית כדי למלא את התפקידים הראשיים. פרנק סינטרה, האלוהים של זמרת הסווינג, דין מרטין ידידו מהצד השני של כוס הוויסקי, פיטר לאופורד עם גינונים של בית מלוכה אנגלי וסאמי דוויס ג'ר בשביל מה שהתחיל כפוליטיקלי קורקט – גם שחור, גם יהודי וגם בלי עיין אחת, אבל זמר וחקיין שד. כל אלה וכמה נספחים היו מה ש"הלהקה" היה לקולנוע הישראלי בימים הטובים ההם. ויחד הם יצאו לשדוד את בתי הקזינו של ווגאס. כמובן, הסאבטקסט היה, מצב הווטראנים ממלחמת העולם השניה אל מול הדקדנס האמריקאי והרוח היתה של נאיביות אמיתית. מנטאלית וטכנולוגית. בסוף הם הצליחו לשדוד, אבל הכסף נשרף להם לפני שהספיקו להינות מפירותיו. על פי החוקים של מוסר הוליוודי – זה בסדר שהחלשים דופקים את החזקים בייחוד אם יש לאחרונים קשר רופף עם הגנגסטרים, אבל אין סיכוי שהפשע ישתלם. עדיין לא.
40 שנה הילכה הגרסה הזאת במדבר עד שסטיבן סודרברג החליט לעדכן אותה בסגנון השפע ההוליוודי. שוב מתכנסת החבורה, הפעם בהרכב צעיר ואנרגטי בטעם שנות אלפיים וכוללת את ג'ורג' קלוני, בראד פיט ומאט דיימון, סופרסטארים של סקסאפיל וחיינדלאך לבנות שבאולם, ממש כמו סינטרה-מרטין-דיוויס של הדור הקודם. הפעם לבעלות על בתי הקזינו בווגאס יש כתובת והאדון מנהל חומד לא רק כסף, אלא גם את אשתו של דני. בסוף הסרט מנצחים גיבורינו "כל הדרך" ואווירת הנכאים של סיום הגרסה המקורית נמחקת. ומשום שבתפקיד הנשי הראשי מזוודת ג'וליה רוברטס ומשהו השתנה במודעות החברתית שמסביב, מתרחב במידה גם תפקידה בכוח.
בסרטים של סודרברג, עוד שניים כאלה, ולא דווקא בשביל הכסף הם מחליפים את האיש הרע מאנדי גרסיה לאל פאצ'ינו ובמהדורת "13" הם יוצאים לנקום את נקמתו של החבר אליוט גולד כשהמוטיב הוא פשוט נקמה. ואם יש גם כסף על הדרך, מה טוב, אבל כמות כזאת שלא יכולה היתה לאפשר את רוברטס בתפקיד נשי מרכזי.
"אושן 8" הוא התשובה המגדרית לארבעת הסרטים הקודמים. בימים של MeToo ולוחמה נשית המטלטלים את הוליווד יש בהחלט מקום לכנס כמה מהדיוות של עולם השעשועים כדי לגבות את גל גדות וכדי שיעשו שמח לעצמן, לקהל וכרצוי גם למפיקים. ימי הריבוט והפרנצ'ייז העליזים.
וכאן הגיע העת לקרא לחזית העשיה את סנדרה בולוק !!! קיית בלאנשט !!! אן האת'אווי !!! הלנה בונהם קרטר !!! ריהאנה !!!!!!! שרה פולסון !!! מינדי קאלינג !!! , להוסיף לקובץ הנשים הפטאליות הללו ממש באקט סיום גבר מקפץ ולהעמיד מולן, אמנם כסייד קיק את ריצ'ארד ארמיטאג' בטעם של נקמה לפינאלה. הבנות מעבירות כאן את מרכז הפעילות לניו יורק, שהרי זה בנות וניו יורק זה אופנה ואם השוד אמור להיערך בנשף גאלה מנקר עיניים, נוואדה וקליפורניה יכולות להתפוצץ מקנאה.
הסיפור בנוי בדיוק של מילימטרים על השבלונה של סרטי השוד הקודמים שחלקם טפטפו גם לכמה סרטי מלחמה כשהחלק הראשון מורכב מאיסוף המשתתפים, השני מאיסוף הכספים והשלישי מאחרית דבר. כאן זה מתחיל כשדבי אושן, אחותו של דני ומי שחולקת איתו את היחס לכסף, בעיקר של אחרים, משתחררת מחמש שנים בבית הסוהר, שנים שעברו עליה בתכנון השוד שהיא יוצאת מייד לארגן. המדובר בשוד של ענק יהלומים במחיר אסטרונומי של 150 מיליון דולאר הספון בכספות השמורות היטב של קרטייה. המקום בו אמור להתבצע השוד – מוזיאון המטרופוליטן במנהטן. הזמן – נשף האופנה הנוצץ בעולם.
כדי להוציא את הענק מהמרתפים השמורים וכדי להשתלט עליו חייבות הנפשות הפועלות למתוח את יכולותיהן ואלה נאספות לצוות מאורגן ומיומן ע"י דבי שלנו. הפעולה נרקמת כדי להסתיים בהפתעת מה ובמילוי המשאלות האישיות של כל המעורבות.
גארי רוס מסדר לכולם סרט קייטנה שעליו צריך להביט מרחוק, משום שכשמסתכלים קרוב בולטים בו החורים הענקיים והקשרים הרופפים והדלות של התסריט. הסרט מוכיח שוב שהדרך מנקודת מוצא לנקודת סיום היא הקצרה ביותר כשרוצים להגיע הביתה עם מה שפחות סיבוכים, הרחבות, הגיון, ואולי גם (סליחה על המילה הגסה) אתגר חשיבתי. הכל כאן מיידי, נמס ביד, גלידה פרווה, פשוט ופשטני והולך כמו שעון חיקוי סיני. הבנות חביבות, עבודה יפה עשו המאפרות (אצל בולוק אולי שכבה עבה מידי…) , זה ממש לא מותח אבל גם לא כואב במיוחד. בעיקר לאלה שיבואו הנה בלי צפיות כל שהן.
"אושן 8" – 7 מינוס בסולם אורשר.
Oceans 8