סהדי במרומים, לא מבין מה מושך אנשים נורמטיבים ללכת לראות ולהנות מסרטי אסונות שבהם אנשים אחרים נשרפים, נפצעים, נמעכים, מתרסקים, זועקים מכאב, מאבדים את היקר להם טובעים, נקברים בהתמוטטות גורד שחקים, נופלים ממטוס באמצע הלילה או נעלמים בתוך קרניים אולטרה אינפרה-רדיות שנשלחו מצלחות מעופפות שמקורן מהמאדים. מה, לא מספיק לפתוח עיתונים או טלויזיה היום, ממש היום ולראות מה מתרחש באזורי אסון בסוריה, בקריביים, בכבישים בארץ, באתרי הבניה, בירושלים, בפייסבוק, ליד מירי רגב בשביל להבין שממילא זה כבר כאן ? במציאות ולא בקולנוע ? הסרט של פיטר ברג בודאי לא נותן תשובה. 6 בסולם אורשר.
בעיתות מצוקה של שפל כלכלי או מלחמה חלילה משתדלים הצופים לברוח לעולם טוב יותר, יפה יותר, מסודר יותר והקולנוע הוא המדיום הטוב ביותר להגיש לנו את החומרים הבלתי מציאותיים הללו באופן השקרי והנפלא כדי לנחם אותנו. וזה טבעי. בים של משברים והרס אנחנו רוצים להסניף קצת שקט, להוריד את לחץ הדם ההיסטרי, להאט את הדופק. אבל בעיתות כאלה של אסונות תוכפים ללכת לקולנוע כדי לראות אסונות של אחרים ? מה ההגיון ? מה התועלת?
מילא היו היוצרים של סרטים דוגמת "אסון בלב ים" נוטלים אותנו לטריטוריה של מוסר ההשכל. שנלמד משהו על משוגות הטבע, החיים ועל בני האדם ורוחם, רוח גדולה ורוח רעה. שיגידו מילה או שתיים בנושא ההיבריס, חטא הגאווה, הבורות או המכשלות של הכוח. אבל למרות האופציה – ויש כזאת במקרה של האסון שהתרחש על סיפון אסדת המחקר "דיפווטר הורייזן" לפני כשש שנים במפרץ מקסיקו והיה האסון האקולוגי הגדול ביותר בתולדות ארה"ב מעשה ידי אדם, פיטר ברג הבמאי שורף אותה ומטביע אותה במים אדירים ובאש מאכלת ולא משאיר אפילו פיסת אמירה כל שהיא. לא נלמד כאן דבר.
הוליווד נמצאת בשנים הללו בסוג של משבר של חיפוש דרך. המון רימייקים, סרטי המשך ועיבודים לסרטים גדולים מהעבר או סרטים זרים השאירו אותה מדולדלת באמון חלק הולך וגדל של צופי הקולנוע המעדיפים יותר ויותר את הטעם של חברות ההפקה מן הטלויזיה והאינטרנט. לכן מחפשים שם נושאים בעלי פוטנציאל דרמטי מתחת לאדמה, או מתחת לים במקרה הזה, בעיקר סיפורים של מקרים אמיתיים שאפשר לעטוף בצלופן של זוהר ומוסר ולמכור לקהל שלא מכיר את המקור, או מכיר ומתגעגע.
כך הגיעו שם לסיפור "דיפווטר הורייזן" שיכול ואולי גם צריך היה להיות סרט שעוסק בקריאת התיגר של האדם מול הטבע ושל החמדנות הכלכלית של חברות הענק מחד, או של הנאמנות והחברות, ערכי המשפחה והמקצוענות והאחריות ההדדית מאידך. אבל , כאמור דבר מזה לא מפותח בסיפור על המסך ובמקום זה הסביבה מתמלאת באש ותמרות עשן וקולות נפץ ומבנה מפואר שנדמה שאין חזק ממנו המתפורר כמגדל קלפים על חלק מאוכלוסייתו.
"דיפווטר הורייזן" היתה אסדת מחקר וקידוחי נסיון שעסקה בחיפושי נפט במעמקי הים, בעומק קילומטרים רבים במפרץ מקסיקו. החברה האם, בריטיש פטרוליום מנסה למקסם רווחים ולצמצם עלויות ולכן מצב התחזוקה של מפלצת הפלדה המיושנת אינו מבריק. אבל אלה אינן בעיות שאנשי הצוות המיומנים לא ייודעים לפתור באלתורים ובנסיון. ג'ימי (קורט ראסל) הוא האיש הנערץ, האחראי על האסדה, העליון בהיררכיה המקצועית והפיקודית. מייק וויליאמס (מארק וולברג) הוא האחראי על המחשבים והאלקטרוניקה של המפעל הענק יונק הנפט שרגליו תקועות עמוק בקרקעית הים. וויליאמס הוא הגיבור של הסרט, ונקודת המבט שלו מלווה אותנו מהשניה הראשונה, של היקיצה בזרועות אשתו (קייט האדסון) לבוקר החזרה למשמרת של שלושה שבועות בים ועד כותרות הסיום. מי שחושב שהיה טמון במשפט זה ספויילר, לא ראה סרט הוליוודי מימיו.
אל המסוק שמעביר את העובדים לאסדת הקידוח מתלווים שני מנהלים של BP ואחד מהם (ג'ון מלקוביץ") הוא זה שיפעיל את סמכותו לקיצור הליכי הקידוח, מה שיגלגל את אנרגיות ההרס של "דיפווטר הורייזן" לגהינום של אש ולאסון אקולוגי ענק שהציף את מפרץ מקסיקו בכמויות עצומות של דלק שנשפך מקרביו למימיו.
כל סרט שכזה מתחלק, כידוע לשני חלקים עיקריים. בראשון מניחים את היסודות ומכירים את הסביבה – הגאוגרפית והאנושית שתהרס בחלק השני. זה המקום להעמיק את הקשר עם הדמויות הראשיות, לפרוש את משנתן והגיגיהם ואופיין לצורך הגברת הדרמה והדאגה והמעורבות האישית של הצופים. ברג עושה את הצעדים הנכונים, אבל נכשל במידתם ובאפקטיביות שלהם. הכרותנו עם הדמויות היא שיטחית, מרפרפת, אנחנו לא מתחברים אליהן ולכן לא באמת איכפת לנו מה קורה להן במאבקן לחיים.
האקשן, ההרס, הרעש, האסון מוגזמים בחלקו השני של הסרט. זה רע יותר מידי, יוצא מפרופורציות ולכן מאבד את האמינות. עוד ועוד חלקים של האסדה עולים באש, עוד ועוד ברזל מתמוטט ושובר ברזל אחר, עוד ועוד חלקים של האסדה מתפרקים לתוך מי הים וללהבות הלוחכות הכל, עוד ועוד זעקות פצועים, עוד ועוד גופות בדרך אל האש, של פרצופים מיוזעים ומרוחי גריז. כמעט שעה אינטנסיבית כזאת, והי, אנחנו באנו הנה באופן וולונטארי, לא לשכוח…
במאים טובים הוכיחו שהם יכולים לנצל גם מסגרת שכזאת להעברת מסרים קיומיים ובאופן מקורי ומרתק. גם נחיתת אונס של מטוס על מים קפואים שהיתה סיפור כל כך משופשף ומוכר הפכה ליצירה מרתקת עם במאי שידע להניח אותו נכון גם בקולנוע. ברג כנראה אינו כזה וכך הופך עוד סיפור חשוב ודרמטי לעוד סרט אסונות סתמי ומפוספס.
נ.ב.
הקורא שטייניץ, קח לתשומת לבך…
"אסון בלב ים" – 6 בסולם אורשר
Deepwater Horizon