כמובן "איירין ברוקוביץ". אכן, זאת האופציה הראשונה, המיידית, המקובלת והנוחה גם אצל רבים ממבקרי הקולנוע שפרסמו את דעתם, לכאן ולשם על "פרשת המים", סרטו של טוד היינס. מיידי, מקובל, נוח וכמעט אוטומטי בעיקר משום ששני הסרטים עוסקים בעורכי דין שיוצאים נגד חברת ענק שמרעילה בפסולת כימית ממיתה את הסביבה הטבעית של אזרחים תמימים שאפילו לא יודעים בדיוק מדוע הופכים חייהם ובריאותם לסיוט מתמשך, למחול נוראי עם מחלות, עיוותים גנטיים ומוות.
השאיפה לצדק מוסרי וחברתי מבעבעת בקולנוע עוד מימיו של גריפית והמלודרמות האילמות שלו והיא חומר שמהול היטב בשקר הצביעות ההוליוודית ובצורך האנושי של צופיה לייצוג הולם אל מול כוחות גדולים וחזקים מהם המכתיבים הלכות חייהם. מאז נצחונו של דוד על גוליית שואפת הנפש תמיד לאחוז בכנף בגדו של האנדרדוג ולצהול את נצחונו. זה חלק ממהותו של העולם המקביל של הקולנוע אל מול הריאליה המשמחת פחות של החיים עצמם.
גם "פרשת המיים" הוא סרט העוסק בהרעלה סביבתית של אדמה, מים, בעלי חיים ובני אדם וגם הוא מציע את מעורבותו של עורך דין שנכנס לתמונה כדי ללחום את מלחמת החלכאים. אבל העיסוק באלה גם כאן הוא רק תפאורת רקע, בדיוק כמו שהיה תפאורת רקע לסרטו של סטיבן סודרברג. לא לשכוח כי הסיפורים הללו, שניהם מבוססים על מקרים אמיתיים, כל אחד באיזור שונה, מול חברה כימית שונה ובזמנים שונים. אבל "פרשת המים", לפחות כרונולוגית עבר כבר דרך התווך של הקולנוע התעודי ב"פרנהייט 11/9" של מייקל מור, סרט שהיתה לו השפעה לא מעטה על המאבק האקולוגי – אנושי – חברתי – פוליטי באמריקה לפחות.
גם ל"פרנהייט 11/9" היה סיפור מסגרת . הוא עסק למעשה בסיבות שעזרו לטראמפ להביס את המפלגה הדמוקרטית ולהגיע לבית הלבן ואחת מהן שמילאה חלק נכבד מהסרט מביאה את סיפור המים המורעלים שהופנו לברזים של פלינט, עיירה גוססת במישיגן. מושל המדינה, ריק סניידר היה אמנם רפובליקאי שהחליט להחליף את מקור המים היקר והנקי של העיירה שרוב תושביה היו אפרו-אמריקאים למקור זול מנהר מזוהם בעופרת שהביא מחלות על התושבים, בעיקר על הילדים של העיירה. אבל למרות שאובמה הנשיא הדמוקרט ידע והבטיח להתערב ולתקן – זה לא קרה ופלינט המשיכה לגסוס בעוויתות לאיטה, משלמת את המחיר הכבד של כניעה לבעלי ההון. לתורמים לפוליטיקאים המקצועיים של שני הצדדים.
שלושת הסרטים, כמו לא מעטים שהקדימו אותם משחקים באותו מגרש, אולם ההדגש השילוחי של כל אחד מהם, בעצם קווי המתאר והנושאים שלהם שונים. המטרה של מור היתה לפתוח עוד חשבון עם ראשי המפלגה הדמוקרטית השבויים בהתחייבויות לבעלי ההון שתורמים לקמפיינים שלהם ובעצם מחזיקים אותם בעמדות הכוח בוושינגטון והקריאה נשלחה מהסרט ליצר פוליטיקה חדשה, עממית ובלתי תלויה באותם בעלי אינטרסים. סאנדרס שכזה… "איירין ברוקוביץ" היה סיפור האמנסיפציה הנשית, השחרור האישי וההכרה האנושית והמעמדית של רד-נקית מן העם שהוכיחה שיש בה את הכוחות והיכולת המולדת להפוך להיות גיבורה עממית ואשת מקצוע, למרות הרקע ממנו באה. אנשי המקצוע לא נתנו בה אימון בגלל הרקע הג'נדרי, הסוציאלי והתרבותי שלה, אבל הדחף הפנימי והאיכויות האישיות שלה, עזרו לה לשבור את כיפת הזכוכית שנמתחה מעליה.
טוד היינס בקצב המוקפד שלו מספר סיפור של עקשנות, נאמנות והקרבה, דבקות במטרה בחיפוש אחרי צדק שהזמן אינו מרכיב מרכזי בו, לא משהו שצריך להתחשב בו. טחנות הצדק, כידוע טוחנות לאט ובקצב האיטי של סיבובן מתקדם לו גם הסרט.
"פרשת המים" הוא כביכול נטע זר על קו ההתקדמות המקצועית של היינס, אחד הבמאים האמריקאים המיוחדים ואולי גם החשובים הפועלים בקולנוע ובטלוויזיה. הוא האיש של האנדרסטייטמנט, של הניואנסים, של הרמיזות, של החלקים הזעירים של הפאזל הקיומי שמצליח לשלוף אותנו מהמולת החיים והבל קצפם ולהניח אותנו במחוזות העדינים של בדיקת הזהות האנושית. של עידון האמירה והפשטה שלה. אבל אם בסרטים קודמים שלו שהביאו לו את התהילה וההערכה העצומה בחזון קולנועי אחר, סרטים כמו "וולווט גולדמין", "הרחק מגן העדן", "אני לא שם" ו"קרול" הנפלאים הוא מעצב עולם אחר, לעיתים מלאכותי במכוון, נוסטלגי, טבול בנגיעות להט"ביות ובתשלום חברתי כואב על נטיות אלה, כאן הוא רוכב אל מול טחנות הרוח ופורש לפנינו סיפור שיש בו מן הריאליזם הלוחמני. נושאים כמו איכות הסביבה, ניצול תמימותם של תושבי הפריפריה העניים, חטא הגאווה של התעשיות הענקיות על האזרח הקטן . או במילים אחרות סרט מחאה שגולש במובנים מסויימים גם אל המיינסטרים. וכל כך מחאה שהיינס ומפיקיו לא חוששים להזכיר בשם המפורש את "דו פונט" אחת מחברות הכימיה הגדולות בעולם כזו המאכלסת בענק את ציר הרשע.
את הנטיה המלודרמטית בסגנון דאגלאס סירק שנשבה בכמה מסרטיו הקודמים הוא מחליף כאן למבע די יבש, אפרורי המשתקף מדמותו המלאנכולית תמיד של הגיבור הראשי המגולם בעגמומיות אופיינית ע"י מארק רופאלו בעל דמות היגון התמידי, מהעצובים שבשחקני הקולנוע האמריקאי. אבל סימן הכר אחד נשאר כאן, כמשוט הדוחף את העלילות הקולנועיות של היינס והוא הטיפול שלו בזמנים. ב" וולווט גולדמין" היו אלה עשר השנים שחלפו בין חיי האמן האבוד לבין התחקיר העיתונאי עליו, ב"אני לא שם" התקופות בחייו של בוב דילן המגולמות ע"י שישה שחקנים שונים, ב"מעשה פלאים" על חיפוש אחרי הורה אבוד בשתי תקופות שונות – סוף שנות העשרים וסוף שנות השבעים, וב"קרול" ו"הרחק מגן עדן" בחזרה לשנות החמישים לשיאו של עולם המעוצב של המלודרמה הקלאסית.
הטיפול בזמנים ב"פרשת המים" גם הוא איטי, מתבונן, לוקח את הזמן והולך בצעדים מדודים לאורכן של השנים הרבות מפתיחת הפרשה ועד סימני הפתרון המסתמן. זה התחיל ב 1998 והסתיים, בנתיים ב2015. אמריקה השתנתה, העולם השתנה, המודעות לצרכים האקולוגיים ואולי גם לזכויות הפרט ובריאותו השתנו, הדמויות הפועלות השתנו ולצד השינוי הזה מתקדם הסרט צעד אחרי צעד, נטול רגעים הירואים, מוכתב ע"י המהלכים המשפטיים המתקדמים קדימה ואחור בצעדי צב ומשקף כך גם את מצבם המתדרדר של כל המעורבים. פוגעים כנפגעים. אבל למרות הקצב, הסרט של היינס לא מאבד את החיוניות שלו ואת העיניין של הצופים.
היכולת של היינס לשרטט באופן מדוייק כל כך את הדילמות האנושיות, את הדמויות הפועלות, הדרך שבה הוא מצלם את הרגעים המתרחקים זה מזה והאמפטיה שלו למי שזועק לצדק מעלים את הסרט לרמה גבוהה יותר מסרטי מחאה דומים כאלה. שורה של שחקני אופי תומכים בהנפתו של הסיפור המבוסס על מאמר ב"ניו יורק טיימס" ובראשם רופאלו, גם אחד המפיקים בתפקיד עורך הדין העקשן בוב בילוט, אן האתאווי בתפקיד משכנע, דרמטי ומאוד לא אופייני כאשתו שרה, טים רובינס כטום טרפ, עורך הדין הבכיר של המשרד בו היה בילוט שותף שתמך במלחמתו ארוכת השנים והיקרה בחברת הענק ההרסנית, ביל קאמפ כחוואי מווסט ווירג'יניה שהשליך את המידע על האסון האקולוגי על מפתנו של בילוט, וגם הדמויות הנוספות המגיעות לרגעים כמו ביל פולמן או ויקטור גארבר .
למרות החתירה של בילוט לפסק דין נגד "דו-פונט" ופטנט הטפלון שלה, פיצוי החוואים שעולמם נחרב והמלחמה על האקולוגיה הפיסית והמוסרית של אמריקה, זאת אינה דרמת בית משפט (יש אמנם כמה סצנות של פעילות באולם המשפט) ואינו סרט מתח במובן הרגיל (למרות סצנה אחת, לפחות שיש בה מן הסכנה הקיומית לחייו של בילוט). זהו סרט המתנהל לאיטו וצובר עיניין ומעורבות בכל רגע. עוד הוכחה שגם סרט נוסחתי יכול להבריק תחת ידיו של במאי עם סגנון שיודע לשחק היטב במרכיבים. וגם להשאיר חומרים למחשבה.
"פרשת המים" – 9 בסולם אורשר
Dark Waters