אחת החידות המרתקות בקולנוע, אמנות תלוית זמן ותנועה, היא מתי מתגבשת התובנה של סרט במוחו ובליבו של הצופה. מתי הוא מחליט שהוא אוהב או דוחה, מתי הוא יכול לבנות משברי האינפורמציה שמונחים לפניו בזה אחר זה מערכת הכרתית שלמה שניתן להתייחס אליה ולגבש עמדה. מהו הרגע שבו מתברר שהפאזל שפורש לפניו הבמאי, מערכת תמונות שלעיתים אינה ברורה ואולי גם מתסכלת הוא בר התייחסות. באופן אישי, להוציא מקרים קיצוניים בהם אני מבין כבר בשלבים מוקדמים שהמערכת שמתפתחת מול עיני היא פגומה באופן קיצוני וחבל"ז, אני שומר את הרגע הזה לסופו של הסרט. לעיתים מאוד מזומנות הנראטיב מקבל משמעות רק אז, בהאסף כל הפרטים ובהסגר המעגל. לעיתים זה מתבשל שעות אחרי ולעיתים רחוקות יותר – גם בטווח של ימים.
לי זה קורה לאו דווקא על מול ה"האפי אנד", אותו טריק קפיטליסטי מלאכותי וממזרי ששולח את הצופים מסופקים לביתם עם תחושה קתרטית, או בפתרון של תעלומות בלשיות. זה קורה כאשר החידות של החלטות מבניות שלעיתים הן עלומות, מוזרות ומאתגרות, של שימוש מרתק בשפה קולנועית המשרתות גם גילוי נשיבתה של רוח האדם מקבלות תוקף, הכרה והסבר ופותחות צוהר ייחודי לנשמת הגיבורים והצופה גם יחד.
אל מול "מעשה פלאים" ("WONDERSTRUCK " ) זה התרחש שוב, מעשה פלאים קולנועי נוסף של אחד הבמאים הצנועים והנפלאים העובדים היום בקולנוע ההוליוודי טוד היינס, אותו הבמאי שהביא לנו בעבר את "וולווט גולדמין", "הרחק מגן העדן", "אני לא שם" ו"קרול" הנפלאים.
הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה ולטעמי היה גם אחד משיאיו הקולנועיים, זכה דווקא הוא להיות אחד מסלעי המחלוקת שהביאו להחלטה שגויה, אדיוטית של מנהלי האירוע שנכנסה לתוקף השנה, להדיר את הסרטים שהופקו במסגרות חברות הפקה והפצה טלויזיוניות ממסגרת תחרות הקולנוע היוקרתית. כך נדחקו סרטים של אמזון ונטפליקס למשל מהמסגרות השנה והדירו את הקולנוע האמריקאי המעניין מחופי התכלת לדיראון הנבחרת הפושרת של סרטים שהוצעו שם השנה. "מעשה פלאים" שהופק ע"י אמזון הוא רק דוגמה לתופעה הולכת ותופסת מקום של קולנוע מרתק שמשנה את אמצעי ההפצה שלו בלי להעכיר יותר מידי, אם בכלל את השפה הקולנועית.
היינס בונה את הסרט שלו מפיסות נראטיב קצרצרות, אולי מתסכלות לעיתים ברגעים ראשונים, במעברים חדים של קפיצות בזמן ובאופי ההתיחסות שלו המדלגות על פני פער של חמישים שנה. כמו בסרטים קודמים שלו השימוש שלו בזמן מכיל חלק נכבד מאבני הבניה של הסיפור והדרך שבה הוא מפזר אותו על המסך בפרטי העלילה, בסגנון הצילום ובאיפיון הסביבה המשתקפת על ידו. אבל ככל שאנו מתקדמים ושוקעים יותר ויותר בפיתוליה של האגדה הנפרשת לפנינו וצוברים יותר ויותר רגעי מהלכה, הקסם מתחיל לפעול ולמרות החיתוכים המהירים גוברת הזרימה שלנו עם שאונו של נהר האירועים המתגעש.
הסרט מבוסס על רומן גרפי לילדים שכתב ואייר בריאן סלזניק, מי שכתב ואייר את הספר עליו ביסס סקורסזה את הסרט "הוגו". היינס על פי תסריט בשיתוף הסופר מציע כאן אגדה קסומה הנופחת חיים בשני מישורים שעיקרה חיפוש אחרי הורה נעלם בחיים של שני ילדים, בשתי תקופות היסטוריות שונות. האחת המתרחשת בסוף שנות העשרים מביאה את סיפורה של רוז, ילדה מתוקה, חרשת-אילמת הגדלה בניו ג'רסי בביתו של אב קפדן. אמה של רוז זנחה אותם כשיצאה לחפש קריירה של שחקנית תאטרון וראינוע והתפרסמה מאוד. הילדה עוקבת, בעזרת גזירת קטעי עיתונים אחרי הקריירה של האם וכשאינה יכול לשאת יותר את התעמרותו של אביה, מחליטה לברוח מהבית ולנסוע לבדה לעיר הגדולה ניו יורק כדי לחפש שם את האם האבודה.
הסיפור השני מתרחש בסוף שנות השבעים וכאן הגיבור הוא בן, ילדון מתוק ממינסוטה שאמו שהיתה ספרנית חד הורית נספתה בתאונת דרכים והוא חי מאז בביתה של משפחת דודתו. מכת ברק שפוגעת בו בליל סופה הופכת אותו לחרש ולאחר שהוא מוצא בין חפציה של אמו סמניה ועליה כתובת חנות ספרים ושמו של אביו עליה, הוא מחליט לברוח לניו יורק לחפש את האב שלא הכיר מעולם. חוקי הקיום בעיר ההומה שונים לחלוטין ממה שהכיר בפרוור השקט בו גדל ובן צריך להתגבר על מכשלות הסביבה המאיימת.
שני הסיפורים מתערבים זה בזה, חותכים זה את זה, מתערסלים זה בזה בשני סגנונות שונים. בעוד שסיפורה של רוז המתרחש ב 1927, ימי שלהי הקולנוע האילם מוצג בשחור לבן, סיפורו של בן לוקח אותנו לאמריקה של סוף שנות השבעים, על כל המשתמע מכך חברתית ואופנתית. הסיפורים מתקדמים במקביל ומתקשרים בסופו של הסרט עם הרבה רגש ודמעות של הקהל לסוף רצוי ואפשרי באגדות שכאלה. היינס עוקב מקרוב ובאופן אמפטי מאוד אחרי גיבוריו, בונה את הסיטואציות, את הרגעים, את ההבנות שלו באופן רגיש ומרתק כל כך, עם יכולת הבחנה וכשרון סיפור דק ועדין. הוא מצליח להוסיף מימד שכלתני אל טונות הרגש הנשפכות כאן בניצול מרתק של הטכניקות הקולנועיות שמקפיצות אותנו מהימים של הסרט האילם לתקופה של הקולנוע המודרני עם הומאז'ים מרתקים של אמנות אדירה שכביכול איננה עוד, ובכל זאת רוחה מרחפת עדיין על פני המיים. גם על המסך וגם בליבותיהם של מי שידע להעריך את השגיה. הסרט המדבר על אהבה והחיפוש אחרי האושר, על חברות, על אחריות, על יוזמה ובעיקר על אהבת הסינמה שהאנושות חייבת לה כל כך הרבה.
חלק נכבד מהקשר הנרקם עם הסיפור נרשם ללא ספק לזכותם של שני הילדים בתפקידים המרכזיים. מיליסנט סימונדס, חרשת אילמת שהפכה בעקבות הסרט לאחד הדברים החמים של הוליווד היום ואוקס פגלי שבוודאי גם לו צפוי עתיד מרתק בקולנוע הנתמכים ע"י ג'וליאן מור המרגשת תמיד ומישל וויליאמס הבוגרות.
ללא ספק חוויה של מצוינות קולנועית המתבשלת לאיטה.
"מעשה פלאים" – 9 בסולם אורשר
WONDERSTRUCK