"החסד של לוצ'יה" – משל קיומי אופטימי, 9 בסולם אורשר . גידי אורשר

האם האיטלקים מאבדים את האמונה ביכולת שלהם להסדיר את עינייני המדינה, הלכותיה, הפוליטיקה שלה, מוסריותה והכלכלה שלה באמצעים אנושיים תוצרת ארץ כשהם נדרשים להנפיק לעולם תוך כמה חודשים שני סרטים-אחים ? ואכן, "לזרו השמח" של אליס רורוואכר ועכשיו "החסד של לוצ'יה" של ג'יאני זנאסי נראה והגיעו אלינו מאותה סדנה קולנועית. לא רק שהסיפורים של שני הסרטים נוגעים בתיקון עולם ובטיובו, נזקקים לדמויות מהמיתולוגיה של הברית החדשה, קרוב מאוד לישו עצמו, לא רק שהם מערבים פנטסיה במציאות, סביבה יום יומית וסביבה מטפיסית, בשניהם מככבת אלבה רורוואכר שהיא אחת השחקניות העסוקות ביותר באירופה כיום.

להזכירנו, ב"לזרוס השמח" מרעננת רורוואכר את המיתוס מהברית החדשה של לזרוס שהוחזר לחיים ע"י ישו, ואיזו חזרה נפלאה בה היא מעמתת את הנאיבי בציני, את הפשוט במורכב, את העולם החקלאי בטירוף של העיר המודרנית וטובלת הכל בתערובת שקולה היטב ומרתקת של אמונה ודת עם מחאה חברתית. הגיבורים שלה נעים מסביבה אגררית, תמימה ומנוצלת לעולם תעשיתי קר ומנוכר שבו אפשרויות הגאולה הולכות ונעלמות.

ואילו כאן ב"החסד של לוצ'יה" נדרשת המדונה, אמו של ישו לרדת ממרומים הישר לתוך עולמה הפנימי של הגיבורה כדי לדחוף אותה לחשבון נפש עם חטאיו של העולם המודרני המושחת שאולי בני אנוש כבר כהים מראותו אולם הוא מאכל את החברה האיטלקית, לפחות, מבפנים. אולי רגע לפני התערבות אלוהית ממשית, רגע לפני מבול מודרני או קטסטרופה צפויה אחרת. וגם כאן הבשורה יוצאת מליבו של אחד האזורים היפים של איטליה, שדות טוסקנה, מקום בו הטבע והמרחבים חוגגים ניצחון זמני לפני שיוכרעו ע"י האורבניזציה הדורסנית ששחיתות בבסיסה.

לוצ'יה היא אם חד הורית לרוזה, נערה מתבגרת. במקצועה היא מודדת קרקעות שבתחילתו של הסרט מפרקת את הקשר הרומנטי שלה עם ארתורו החשמלאי, חברה לחיים בשל בגידתו בה. ללוצ'יה כנראה היסטוריה של משברים מנטליים, מה שמקשה עליה למצוא עבודה גם אצל היזם העשיר פאולו. אבל פאולו רוצה להקים על השדה החרוש מרכז מסחרי ענקי "הגל" וכדי להשיג את הרישיונות למיזם הוא צריך לזייף את נתוני המפות הטופוגרפיות. הוא שוכר את לוצ'יה משום שהוא יודע שהיא חלשה, חייבת לפרנס את עצמה ואת בתה ולא תוכל לסרב להצעותיו לחתום על תוכניות הבניין גם אם הן אינן חוקיות.

לוצ'יה מבחינה מהר מאוד בעיוותים ובפערים שבין המציאות לבין התוכניות המוגשות והמאבק המוסרי הפנימי שלה הופך מוחשי גם לצופים כאשר היא נתקלת בדמות מוזרה בשדה. תחילה היא חושבת שהאשה עטופת השביס הכחול היא פליטה המחפשת עזרה, אולם מהר מאוד מסתבר לכולנו שמדובר במריה, אמו של ישו. וזאת מצווה על לוצ'יה לבנות כנסיה על פני המרכז המסחרי המתוכנן. מכאן תתחיל הטלטלה של לוצ'יה בין העולם הפנימי שלה לבין המציאות שמסביב, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי שתלכוד גם את הצופים.

את סיפור המוסר שלו שיש בו לא מעט תוכחה ומרכיבים של משל חברתי מציע לנו זנאסי עם חצי חיוך ובנימה מפוייסת ואמפטית. כמעט על גבול הסאטירה. בהיפוך דימויים, דווקא לוצ'יה שלו, אתאיסטית מוצהרת שחוותה בילדותה התגלות שמימית מוחשית של כוכב נופל שהתנפץ על הגבעות ליד הבית, דווקא היא זאת שאליה מתגלה המדונה וממנה היא תובעת תיקון. גם מריה אינה רבת חסד – היא אגרסיבית בדרישותיה, אגרסיביות שמגיעה אפילו לקרב מגע עם לוצ'יה, לעיניהם המשתאות של האחרים העיוורים להופעתה של הדמות הקדושה.

איטליה שלו היא ארץ אגררית בתמורה ושינוי, הופכת שדות חרושים למופעי קניות ובידור כלכליים מבטון ופלסטיק, דורסת את הטבע מתחת לגלגלי הפיתוח כאשר כולה משתכשכת בשחיתות. רק פיצוץ חברתי יוכל לחשוף מחדש את המעיינות הזכים של הטבע שזורמים מתחת. אבל הסרט, למרות הביקורת הפוליטית – חברתית ודתית הרוויה בו אינו חמור סבר. להיפך. הרגעים המשעשעים לעיתים שבסיפור הבלתי הגיוני הזה מעניקים לסרט כולו טעם של משהו טרי, אחר, שונה. זאת מלבד ההחלטה האישית של כל צופה באשר לפיענוח המשל המוגש לנו מהביל.  הצבעוניות השרופה מעט של הצילום לוגם המרחבים (וולאדן ראדוביץ' צילם)  והקצב המהיר של העריכה ומוסיקה מדרבנת מתחת מוסיפים לתחושת הקלילה-מחייכת של הסרט.

אך עיקר המשא של "החסד של לוצ'יה" תלוי על הכתפיים הדקות של השחקנית בתפקיד הראשי. מאז המופע הפלאי של ג'ינה רולאנדס ב"אשה תחת השפעה" של בעלה ג'ון קסאווטס (לדעתי התפקיד הנשי – קולנועי האולטימטיבי, פסגת הפסגות של יכולת, כשרון, תעוזה והכלה) לא ראיתי הרבה שחקניות שכדררו בגבול שבין שפיות לטירוף בניסיון להיאחז בכח בחיים באופן דומה למה שעושה כאן אלבה רורוואכר. לוצ'יה שלה היא אחדות נפלאה של ניגודים. אתאיסטית בצלילות לעולם מיתולוגי דתי, שפויה ברגעים של טירוף, מעשית וחולמת, בתערובת חד פעמית של הומור וכאב, ציניות ורגשנות, אחריות ובריחה מהחלטה, ביטחון פנימי ופחד קיומי. כל המעברים הללו, עשויים ביכולת אמן, קטנים, רגישים, בניואנסים עדינים כמעט בלתי מורגשים. היא נפלאה, כובשת, מרשימה, מקסימה ומרגשת בתפקיד שיש בו כל כך הרבה רבדים אנושיים.

דווקא חוסר היומרה שבמהתלה-משל זה עושה את הסרט לחינני כל כך, לנוח לצפיה למרות האניגמה שבפתרונו. זה סרט שרואים בחיוך מסויים, בהנאה מתמשכת ובתקווה שאגדות, לפעמים גם מתגשמות.

"החסד של לוצ'יה" – 9 בסולם אורשר
Troppa grazia

 

רוצה לשתף ?