אם ליפן יש מוסד המקביל לרשות הטבע והגנים הישראלי, הייתי ממליץ להם להציע לנעמי קאוואסה את תפקיד יו"ר ההנהלה, תפקיד ייצוגי אחרי הכל. לקידום שהיא עושה ליפי הסביבה והנוף בארץ השמש העולה, לפחות בקולנוע שלה אין, נדמה לי אח ורע בוודאי לא ביחס שבין מה שאלוהים נתן להם שם בכמויות מעוררות קינאה ומשקלן הסגולי של עלילות הסרטים שלה המתרחשים בעיבורו. אין ספק, בעקבות הצפיה בעבודות המסוגננות שלה, רובן ככולן מתחשק להתישב ולתכנן ברצינות את הטיול הבא לארץ הרחוקה והקסומה שבה היין והיאנג (בכלל יבוא מסין) משחקים זה בזה. "המסע ליושינו", הסרט האחרון ברשימה המתארחת בעיקר בבתי התרבות בעולם אינו שונה מהקודמים, רק שכאן המצב קיצון. לפחות למי שבאמת רוצה סיפור שיוכל לנסות לעכל אותו בתובנה שלאחר מעשה.
צריך אומץ להביא את הסרטים שלה לארץ בעיקר משום הקצב השונה, האיטי מאוד שלהם המנוגד כל כך להיסטריה החיים שלנו. האמת היא שקאוואסה חייבת את הצלחתה בעולם לקברניטי פסטיבל קאן המעריצים את עפר רגליה ומשלבים את רוב סרטיה במסגרות שלהם ומקדמים אותה כך בעולם. וככזאת שימשה גם לפני שנים אחדות חברה בצוות השיפוט, לצד סטיבן ספילברג (הוי כמה הם שונים באופיים) של הפסטיבל שהיה פעם המכובד בסביבה. בישראל הוקרנו בינתיים רק שניים מסרטיה, אולי הקומוניקטיבים ביותר "אן" הנפלא ו"אל האור" הפיוטי ועכשיו, אחרי שכאילו התרגלנו מוצע לקהל מיטיב השבת גם הסרט הזה. האמת היא שצריך להיזהר כאן משום ש"המסע ליושינו" מחזיר את המופשט והמטפיסי למרכז העשיה שלה. וזה יפה מאוד בעיניים, אבל די בלתי נסבל באוזניים ובהכרה, למי שמחזיק מעמד, זאת אומרת.
בסיפור די אוורירי היא מדלגת מההווה לעבר ומקו עלילתי אחד להערות שוליות שאין להם קשר בר הבנה עם מהלך העיניינים כשהכל מעורבל לעיסה שנבנית בעיקר בעולם התובנות של הקהל. ירצו יפרשו כך, ירצו יפרשו אחרת. האפשרויות פתוחות והמצלמה רושמת כשהכל מתובל באשדים רועמים של צילומים של טבע, יערות, עצים, הרים, עננים, שמש, מים, ואש. יפיפה, אבל מתיש.
הסיפור כפי שניתן לסנטז אותו מתוך האירועים הוא סיפור על גברת כבר לא מאוד צעירה (ז'ולייט בינוש שמקריבה בשנים האחרונות את כשרונה לאוונגרד אוריינטאלי) שחוזרת ליערות יושינו כדי לשחזר לעצמה ביקור קודם לפני כעשרים שנים וגם כדי למצוא את צמח ה"ויז'ן", מעין פטריה נדירה מאוד שאמורה לשחרר את העולם וברואיו מכאבים, פיסיים ונפשיים. היא מלווה בעוזרת ומתרגמת צעירה והשתיים פוגשות בגבר מתבודד (מאסאטושי נגאסה שהופיע כבר בסרטיה של קאוואסה) המציג עצמו כשומר היערות, איש טבע ומתבודד. השניים מתקרבים האחת לשני, בייחוד כשבינוש משתקעת בביתו הדל של האדון והוא מפגיש אותה עם זקנה עיוורת, סוג של יידעונית ש"יש לה עיניים בלב" כדבריה. החיפושים אחרי ה"ויז'ן" הופכים לאיטם (הכל כאן קורה לאט, מתחיל הכי לאט והולך ומאט לקראת סופו של הסרט) לחיפושים פנימיים ולמפגשים עם זיכרונות, הזיות, כאבים, אהבות, מאוויים ובעיקר הכרזות פסאודו פואטיות על האדם והבריאה.
כמה דוגמאות : בצילום תקריב המקיף מבט בוהה (הרבה מבטים בוהים משולבים בסרט, בעיקר מטעמה של בינוש) היא אומרת "כאשר נמצאים בטבע, רוצים לשתוק"… או "בהשוואה לקופים, התפתחנו ולמדנו לדבר. אז יש לנו את היכולת להבין מה שאנשים חושבים. אנחנו יכולים להבין מילים אבל לפעמים אנחנו לא מבינים את הרגשות האחד של השני"… "דוקא בגלל השפה אנחנו לא יכולים להבין איש את רעיהו"… או "מלחמות וטבח הן פעולות רצחניות שרק בני האדם מבצעים. אנחנו האנשים בעלי הכוח לברוא והכוח להשמיד". ויש גם תובנות הקשורות לטבע מסביב כמו זאת אל מול שקיעה " אני רואה שתי שמשות, אחת במים ואחת בראש הגבעה. היא נעלמת במים ואף על פי כן היא מנסה נואשות לזרוח. היא גוססת לאיטה והיא מתה" והבחור לידה מניד ראשו "היא מתה, אבל היא תיוולד מחדש יום אחד". או "האהבה היא כמו גלי הים" על רקע גלי אגם רוטטים כמובן…..
במסגרת שברי המשמעיות שקאוואסה מפזרת בסרט ניתן ללקט רעיונות מופשטים על משפחה, על אהבה ושברה, על חיים ומוות, על מקריות, על הקשר עם הטבע וטיפול מאוד מרווח בזמן. נושאים בהם עסקה, באופן מובן יותר או פחות בסרטיה הקודמים. הקושי המובנה בבנית בהבנת הדמויות מקשה מאוד גם על השחקנים ובינוש מציגה בגוף ראשון את התסכול הזה. היא מסתובבת כל הזמן בחיוך אניגמטי על הפנים, של תיירת סלחנית אל מול סביבה לא מוכרת ולא מפוענחת, ללא קשר אמיתי ואמינות כל שהיא בתפקידה בכח. נאגאסה לפחות יכול להתנועע במימד פיסי, אבל גם כאן מנעד התחושות שהוא מזרים למסך, מינימאלי. למארי נאטצוקי בתפקיד העיוורת שרואה הכל יש פנים מרתקות וטאקאנורי איוואטה בתפקיד צעיר שנכנס בחלקו השני של הסרט למערכת היחסים באופן לא ברור, לא מוסיף דבר.
התחושה היא שלמרות התחלה שיש בה אניגמה מהפנטת שמחזיקה מעמד עד מחצית הדרך בתקווה שמשהו יתבהר, הכל משתבש לקראת הסוף. גם קצב האמיתות הפילוסופיות מתגבר, גם הסאבטקסט נעלם, גם ההגיון מתערער וצמרות העצים המתבדרות ברוח, פלגי הנחל הזורמים, הפרחים והצמחים על רקע שקיעה, קלוזים של רמצי אש המתנפצים בדממה ושינוי פתאומי בקצב המירוץ של תמונות לקולאז' מוזר ותמוה, הופכים את הסרט כולו לחוויה מפוקפקת שמתאימה רק למי שאופקיו רחבים מאוד, זמנו בידו ומשתדל להתרחק מהבלי עולמנו זה. אבל, כאמור, זה מאוד מאוד אסתטי…
"המסע ליושינו" – 7 מינוס בסולם אורשר
Vision