את בליץ ההכרות המוצלח שלו עם הקהל הישראלי ערך פאולו ג'נובזה באבחת סרט אחד, "זרים מושלמים" ששיגע במקביל גם את כל העולם ועשה אותו במאי מבוקש שכל השערים פעורים בפני התוכניות שלו לסרט חדש. לפחות אם יבטיח מידת דומה של הצלחה. ג'נובזה יכול היה לייסד לעצמו סידרת המשך, כפי שכנראה נתבקש לעשות ע"י מפיקיו, אבל מי שראה סרט אחד או שניים מסרטיו המוקדמים יותר יכול היה לצפות שזאת לא תהה כוס הקפוצ'ינו שלו. ג'נובזה, תסריטאי, סופר ובמאי מחפש את האתגר ואם אפשר, לחלץ אותו מהכיס הקטן והמוסתר של הטבע האנושי.
בשני סרטים מוקדמים שלו, בודאי אלה שזכו להצלחה והביאו לו פרסום בארצו הוא עורך סיאנס חברתי החושף את מה שכולנו רוצים להסתיר, או לפחות לא מתגאים בו. ב"A Neapolitan Spell" מ 2002 הוא מעמת את שני הקצוות התרבותיים והחברתיים של איטליה – מילאנו של הצפון ונאפולי בדרום בקומדיה של מניירות העוסקת במשפחה דרומית שנולדת להם בת עם מאפיינים צפוניים. סיפור סוריאליסטי העטוף אמנם בסטראוטיפים משני הצדדים, אבל חושף את הפער החוצה את איטליה מקצה אחד של האפנינים ועד קציהן האחר. הסרט, שתיקשר היטב בעיקר עם האיטלקים עצמם שהכירו מקרוב את גחמותיהם נע בין סרט מוסר לבין קומדיה עממית, אבל "The Immature" מ 2011 כבר היה בשל לפרוץ לעולם בסיפור שיכול היה להתרחש בכל מקום. תלמידי כיתה שמינית בתיכון מקבלים עשרים שנה לאחר שסיימו את לימודיהם הודעה שבחינת הגמר שלהם נפסלה בשל טעות פרוצדוראלית וכדי להמשיך את לימודיהם הגבוהים הם חייבים לעבור אותה שוב. קבוצת התלמידים לשעבר מתכנסת שוב, כל אחד כבר במקום אחר לגמרה בחייו כדי להשלים את הבחינה. סרט די משוגע הבוחן את שלב ההתבגרות האנושית ונתיבות גורלו של אדם.
בין לבין הוא טלטל את ז'אנר פארסות הכריסטמס ("משפחה מושלמת"), הקומדיות הרומנטיות על רקע פסיכולוגי ("צריך להאשים את פרויד") והסיפורים המעמתים את הוורקהוליק (כאן זאת היא) עם הצורך באהבה, כמובן בטיפול ציני על רקע מעמדי ("האם ביקרת אי פעם בירח?"). את הכישרון שלו לבנות סיטואציות, לעצב דמויות ולשים בפיהם טקסטים משעשעים ומדויקים הוא מפקס, כאמור בהצלחתו המסחרית הגדולה "זרים מושלמים" ומכאן גם רובכם נכנס לתמונה.
"זרים מושלמים" היה מהתלה קיומית נפלאה, משעשעת, כואבת, צינית ובעיקר מחכימה בסרט שהוציא כרטיס צהוב בוהק הן לצביעות האישית והחברתית ובעיקר לסמארטפון שלנו. הסרט איגד ללילה אחד של ליקוי לבנה – כמה סמלי- שבעה חברים לארוחת ערב. שלושה זוגות ובודד אחד שנגררים למשחק קיומי. הטלפונים הסלולארים שלהם יהיו פתוחים לכולם במהלך הערב. וכך כל מה שאיש לא ידע על רעותו ואיש לא העיז לשאול נפתח ובוצע את הקשרים שנראו מוגנים ובטוחים. ג'נובזה מנסה לחשוף בפנינו, בלי שנסב את הראש או נצא למרפסת לעשן, כמה אנחנו לא מכירים את הקרובים לנו, גם את אלה החולקים עימנו את חייהם. וכמה הם לא מכירים אותנו. הסרט דן במהותו, ואולי גם בצורך של השקר בחיינו ובחן כליות ביחסים שלנו עם הסביבה.
העיסוק הפסיכולוגי שתמיד היה משאת נפש אצל ג'נובזה מרחף גם מעל סרטו החדש "המקום", אבל כאן מופנה המבט פנימה ובסכין מנתחים וירטואלית הוא משוטט ממש בתוך הקרביים שלנו בדרכו אל הבלוף הגדול הקרוי מוסר. הדמויות שלו, בסרט האפל, אפילו הדמוני ונטול הומור שהוא מטיח בנו מתנפצות אל גדרות האתיקה האנושית בחיפוש אחרי מעצורים נשחקים של מוסר. אלה נמחצים תחת הצורך להעדפת הרצונות האגואיסטים של הגיבורים, יעלה כמה שיעלה.
"האיש", הדמות המרכזית בסרט המרוכז הזה יושב יום ולילה בבית קפה באיטליה. בית קפה שהוא "המקום", כל מקום וכל זמן. על השולחן מולו מונחת מחברת עבה, עטופה בעור ובה הוא רושם את רישומיו, רשמיו, משאיר את הפתקים עליהם הוא מסכם את הפגישות שלו עם דמויות המשנה המתיישבות מולו זאת אחר זאת. אלה הם הלקוחות שלו שבאים איליו כדי להביע משאלות, חלקן מעבר להישג ידו של אדם נורמטיבי. השוטר רוצה לכסות על פשלה מבצעית, אשה זקנה מבקשת שבעלה יחלים מהאלצהיימר, גבר בגיל העמידה מאוהב בדוגמנית צעירה שתמונתה תלויה במוסכו והוא רוצה לשכב איתה, צעירה מבקשת להיות יפה יותר כדי שהגברים לא יעזבו אותה אחרי הפגישה הראשונה, אב מבקש שבנו יחלים מסרטן, נזירה מבקשת את האהבה לאלוהים שעזבה אותה, בחור עיוור רוצה את מאור עיניו.
כל בקשה פוגשת מחיר, חובת עשה המוטלת על המבקש. והחובות, בדרך כלל איומים, אכזריים, מפלצתיים המעמידים במבחן את כושר השיפוט והסולם המוסרי של המבקש. להניח פצצה בבית קפה הומה אדם. לחטוף ולהרוג ילדה. לאנוס בתולה. לבצע שוד של 100 אלף יורו. העיסקות מוצעות למבקשי הבקשות ולהם יכולת הבחירה האם להתחייב ולחתום ולדווח ביצוע או לסגת ולוותר על תאוותיהם הדוחקות. לא כולם מוכנים לשלם את המחירים הכבדים, אבל הפיתוי הוא רב. במעלה העלילה יעמת האיש חלק מהקליינטים שלו אלה באלה ויערב כך גם את גורלותיהם. לא כל הדרישות מורבידיות, אבל כולן דוחקות את המבקשים אל קצה גבול היכולות שלהם. בסופו של הסרט גם ל"איש" תהיה בקשה משלו…
האומץ של ג'נובזה לעסוק באופן בוטה כל כך בגחמות שלנו, בחישוף המוסר הכפול, פוגש גם החלטות סגנוניות שהופכות את הסרט לחוויה מהפנטת. בעוד שתור הממתינים ליד שולחנו של "האיש" הוא יום יומי וצרותיהם מוכרות לנו מפה ומשם, הדמות המרכזית עצמה היא אניגמטית ומסתורית. אדם או מלאך, בשר ודם או דמות מטפיסית, דמיון או מציאות. התשובות מונחות עמוק בעולם האסוציאציות וההחלטות של הצופה וזה, כמו הדמויות רשאי לבחור. את עולם הדמדומים הזה מצלם ג'נובזה בשחור-לבן עם נגיעות צבע כמעט בלתי מורגשות. גם כאן אנחנו פוסחים על שתי הסעפים. הוא בוחר לצלם את כל ההתרחשויות כולן בבית הקפה פנימה, עם הרבה מאוד קלוז אפים המתרכזים בפניהם של השחקנים ומציעים עולם ומלואו.
באופן הזה הוא מרכז את הסרט שלו אל הגחמה האנושית באשר היא ומניח אותה תחת זכוכית מגדלת. האירועים מתרחשים, או לא, מחוץ לטווח המצלמה ומגיעים לידיעתנו בעזרת הדיווחים של הדמויות המתחלפות ליד השולחן. והגחמה הזאת מרתקת, ומה שנראה בתחילה כמוגבל ביכולת ההבעה וברוחב העיניין, הופך למוקד שקשה להסיט ממנו את העיניים. הסרט האחרון שהבמאי שלו נקט בדרך דומה של צילום פנים והתרחשות שהגיעה מבחוץ היה "לוק" הנפלא עם טום הארדי בנסיעה לילית ללונדון לקחת חלק בהולדת בנו הלא חוקי. ג'נובזה חוזר על התרגיל אבל מוסיף לו נופך פילוסופי פתוח בשורה של שאלות קיומיות וערבול-טלטול של המערכת הנורמטיבית המשרטטת קווי תיחום להתנהגותנו כקבוצה חברתית וכבני אדם בודדים.
ולריו מסטנדריאה בתפקיד הראשי, כמעט בלי מילים משפיע רוב טוב על הסרט בהתנהלותו הדומיננטית, בתערובת כמעט בלתי אפשרית של אמפטיה ואכזריות, הבנה ונוקשות, נאמן סוד, ביורוקרט קר רוח ומי שקשה לו לשאת באחריות את כאביו של העולם. זהו תפקיד מורכב, מסובך, רב פנים ומסטנדריאה עומד בו בנוכחות מרשימה.
"המקום" אינו סרט פשוט וקל. הוא מיועד בעיקר למי שיש לו סבלנות גם לפרוייקטים ייחודיים כאלה שלא דווקא קורצים לקהל רחב. בניגוד ל"זרים" הקודם, הוא לא נחמד, לא ממזרי ולא מוותר. אבל מי שיבוא הנה יזכה לחוויה שלא תעזוב אותו גם אחרי שיעלו האורות בסוף הסרט.
"המקום" – 9 בסולם אורשר.
The Place